גלגולי הזן בודהיזם: חלק 3

המעבדה The Lab

נמשיך לעקוב אחרי גלגולו של הבודהיזם ונגיע לנקודת המפגש בין זרם המהאיינה ובין הדאו בסין. מפגש זה הוליד את הצ'אן הסיני. נכיר את בודהידהארמה, שנחשב למורה הראשון בשושלת הזן. בעזרת סיפורו נלמד כמה ממאפייני הזן: היותו פרובוקטיבי, נמנע מהגדרות ומזמין להיות בהווה ובמה שיש בו.

עם פרופסור יעקב רז

פרק 3

ג.מ: עצרנו בנקודה שבה נפגשו הדאו וזרם המהאיינה בסין. כך נולד הצ'אן הסיני. הבנו שכדי ללמוד את הזן עלינו להעמיק את ההיכרות עם הצ'אן. בפרק השלישי, יספר לי פרופ' אמריטוס יעקב רז, מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר ומרצה בנושאי זן בוהיזם ותרבות יפן, ומנחה קבוצות מדיטציה על צמיחת הצ'אן, מאפייניו, וכמה ממוריו הגדולים.

שלום יעקב

י.ר: שלום

ג.מ: אנחנו ממשיכים, ורצית לפני שאנחנו ממש צוללים לתוך כל מה שקרה בסין, להזכיר עוד איזה מאפיין חשוב לגבי המהאיינה נכון?

י.ר: נכון, וגם לקשור אותו לדאואיזם, שאלה שני הדברים שדיברנו בפעם שעבר הלקראת הסוף. קשה כמובן לאפיין בדיוק מה מחבר שתי תורות כאלה, אבל בכל זאת במהאיינה יש איזשהו דגש מאוד מאוד חזק, אני קורא לזה ההתכללות, כלומר שהכל מוכל בהכל, ומה שנקרא יחסי ומה שנקרא מוחלט הם אותו דבר. אין שם out there שום דבר שהוא לא כאן, והוא לא עכשיו, והוא לא בטבע והוא לא בפרחים וכו', והדבר הזה התחבר בצורות מורכבות לתפיסה הדאואיסטית שהדאו בעצם נמצא בכל, והמקום המופלא שהדאו נותן לטבע, אבל לא טבע כמשאת נפש רומנטית "לצאת אל הטבע", זו לא הרומנטיקה האנגלית, אלא במובן היותר עמוק שאנחנו טבע. ואם אני חוזר רגע אחד למהאיינה, בכל אחד מגרגרי האבק של העולם נמצאים כל הבודהות. זאת אומרת, זה משהו שמאשר את העולם ולא מתנתק מן העולם, בזרמים מסוימים בודהיסטים כן ביקשו איזה ניתוק מן העולם, נזירות אבל חמורה אפילו, לא רק חיי נזירות אלא פרישה מוחלטת והחלקים האלה במהאיינה שדיברו על הדאואיזם והדאואיזם שדיבר אל המהאייאנה היו החלקים שקושרים את היחסי ואת המוחלט, את האחר כך והעכשיו, את הטבע והאדם ביחד. אני חושב שאלה גם כן מהדברים שמשכו את התורות האלה זו לזו ולכן כאשר מגיע אותו בן אדם שמיד נדבר עליו כמה דקות, הוא מגיע כבר, אני מזכיר אל בודהיזם שקיים בסין

ג.מ: כן, סין לא נמצאת באיזה ריק

י.ר: הוא מגיע במאה השישית וכבר יש לפחות 400 שנה של בודהיזם מאוד פעיל בסין והרבה מאוד תרגומים, כלומר הכתבים העתיקים והכתבים החדשים יותר של המהאיינה למשל, שהם חדשים יותר, כבר מתורגמים באופן אובססיבי לסינית, כלומר הרבה מאוד מהכתיבה הענקית הבודהיסטית מתורגמת לסינית, יותר מאוחר גם לטיבטית. כאשר נזיר הודי בשם בודי-דהארמה, מגיע לסין הוא מגיע כבר לבודהיזם קיים. גם טראוואדי, קדום יותר, גם נקרא לו קונסרבטיבי יותר, וגם בודהיזם מהאייני שהוא כמובן זרממים חדשים של מחשבה בתוך הבודהיזם. הוא מתיישב לו באיזשהו מקום, וכאן אנחנו נכנסים כבר לסיפורי זן. בעצם מה שאני הולך לספר לך זה אולי סיפור הזן הראשון פר-סה, כלומר שהוא נחשב כבר לסיפור זן. אני אתן עוד רקע קצר - בודידהארמה הזה שכנראה היה אדם שחי, דמות היסטורית, נחשב בעיני כל אנשי הזן וכל הזרמים הפנימיים של הזן, למייסד הזן

ג.מ: למה זה מיוחס לו? מיד נדע, מי נגלה

י.ר: היתה לו איזו גישה די מוזרה קצת, אפילו בתוך העולם הבודהיסטי, והגישה הזו מתבטאת בסיפורים אמיתיים או לא אמיתיים, זה לא כל כך חשוב. הצורה שבה המסורת בונה את הגיבורים שלה זו הצורה החשובה

ג.מ: ולכן הסיפור חשוב, לא בהכרח אם הוא קרה או לא, אלא כדי שאנחנו נוכל ללמוד דרכו על התרבות או על הפילוסופיה שמתפתחת

י.ר: בדיוק. קיסר סין קורא לו לשיחה, זה מאותן שיחות שאנחנו מכירים בין מלכים לבין חכמים בכל תרבויות העולם, והקיסר הזה הוא קיסר שהוא כן בודהיסט. עכשיו, למה אני מציין את העובדה שהוא כן בודהיסט? הבודהיזם בחלקים גדולים של הממסד, גם הדתי וגם הפוליטי, הסיני לא התקבלו בברכה, הבודהיזם לא התקבל בברכה. הרבה מאוד מהרעיונות שלו, כולל הרעיונות של שוויוניות למשל לא התקבלו על דעת הקונפוציוניסטים שלא היו שוויוניים ועדיין לא. כלומר, הריבוד החברתי וכו' וכו' ועוד כל מיני רעיונות על חופש ושחרור וכל הדברים האלה, שמופיעים בקונפוציוניזם בצורות אחרות. הן לא התקבלו כל כך טוב, שלא לדבר על זה שזו תרבות זרה. אבל המלך הזה באופן נדיר היה בודהיסט, אבל בודהיסט בסגנון היותר טראוואדי, שבו בין השאר, זה רקע לסיפור אני בונה מתח, שאחד מהרעיונות שלו זה הרעיון של קארמה, והרעיון של פתירת הקארמה או השתחררות מהקארמה. כלומר, תוצאות המעשים שלנו, בעבר או בגלגולים קודמים שמעמיסים עלינו שמנהלים אותנו, אבל יש אפשרות לתקן את זה, וכמו שקיים בתאילנד עד היום הזה או בארצות של הטרהואדה אני עושה מעשים טובים וצובר מצוות כמו שאומרים ביהדות

ג.מ: כדי שהקארמה שלי תשתנה?

י.ר: בדיוק, ואני עושה מעשים טובים ואני צובר. זה הזרם הזה. ובכן, הוא קורא לו לשיחה, לשיחת חכמים, זאת אומרת הקיסר לבודי-דהארמה ואומר לו "אני עושה הרבה מאוד דברים בשביל הבודהיזם", אכן עשה, תורם, בונה מנזרים, מתרגם כל מיני תרגומים, עוזר לתרגום, אני פילנתרופ של הבודהיזם. האם אני צובר מצוות? האם אני צובר merits כמו שקוראים לזה? והוא אומר לו, לא. כלום. ואז הקיסר מטבע הדברים נדהם מהתשובה הזו, כי הוא למד שאם עושים מעשים טובים צוברים זכויות, והוא אומר לו: "אם ככה מה משמעותה של התורה הקדושה, יעני התורה הבודהיסטית?" הוא אומר לו כלום, אין לה משמעות. היא ריקה

ג.מ: מה זה אומר?

י.ר: תיכף אני אנסה לראות יש לו עוד שאלה. לפי אחד הסיפורים, זה קרה באותה שיחה כנראה, הוא אומר לו "מי אתה? שאתה מדבר בצורה כזאת?" אומר לו בודידהארמה "אני לא יודע" והולך.

ג.מ: (צוחקת)

י.ר: את צוחקת, יש שמועות שקיסר סין מאוד כעס

ג.מ: ברור, יכולה להבין

י.ר: בואי נחזור על התשובות: אני לא צובר זכויות, התורה ריקה ממשמעות

ג.מ: ואני לא יודע מי אני

י.ר: כלומר, שלוש תשובות שליליות שמביאות כבר מרוח הזן את הטעם, את הטון, את המוזיקה של הזן, שזה קודם כל פרובוקטיבי, כלומר לא כל הזן פרובקטיבי, אבל יש משהו בזן פרובוקטיבי. האדם חושב, אם נחשוב על מה מונח ביסוד השאלות של הקיסר שהוא צובר זכויות כיוון שהוא עושה מעשים טובים בשביל הבודהיזם, שהתורה קדושה, שיש בה אמת

ג.מ: ושעומד מולו אדם עם ידע מסוים

י.ר: עם איזושהי זהות, אפילו לפני ידע. ואומר לו בודידהארמה לא צוברים, התורה ריקה ממשמעות ואני לא יודע מי אני. עכשיו, מעבר לפרובוקציה שהיא ניכרת פה כמובן, והיא גם יכול להיות שבמצבים אמיתיים של שיחה בין קיסר לנזיר הוא היה כורת את ראשו או זורק אותו לבית סוהר, הוא הלך משם, והסיפור שהוא ישב איזה תשע שנים במערה, התבודד, שתק וכו'. בואי נבחן את הסיפור הזה: אז אל"ף הוא פרובוקטיבי, התשובות לא ניתנות כמצופה. הן לא מפרטות את מה שמניח התלמיד במקרה הזה הקיסר. אבל יש בהן גם מסר שהוא אמיתי מעבר לפרובוקציה. אחד, כשאנחנו נוהגים בכביש. אני מחזיר מסין לכביש שלנו

ג.מ: כן שנוכל להשליך

י.ר: אם אנחנו נוהגים בכביש או הולכים בשביל בלתי ידוע, האם אנחנו צוברים זכויות מהנהיגה הקודמת?

ג.מ: לא

י.ר: לא, ודאי שלא. אנחנו צריכים לנהוג כאן, עכשיו, בתשומת לב לעכשיו ולהגיד אני כבר נהגתי טוב עד עכשיו, או 40 שנה או 30 שנה או 20 שנה או 2 קילומטר

ג.מ: זה לא אומר שעכשיו אפשר לנהוג ברשלנות

י.ר: בדיוק, אז לא צוברים זכויות. כלומר, התורה הזאת שהוא מביא אותה בשלוש תשובות פרובוקטיביות אומרת אתה בורא את הזכויות שלך ברגע זה, במעשה מעכשיו לעכשיו לעכשיו, אין צבירה. כמו שאני קורא לזה לפעמים חשבון לא צובר. אבל החשבון הבודהיסטי באמונה של המלך, של הקיסר, היה כן חשבון צובר. יש פה משהו שמציב את הבן אדם בפני צורך בערות מתמדת, בהסתכלות מתמדת, באמת בכאן ובעכשיו, יותר מאוחר אני אפרק גם את המונח הזה, אבל במה שמתרחש ברגע זה. זאת אומרת עשיתי מצוות, לא עשיתי מצוות, נתתי חסדים ולא נתתי חסדים, אלה דברים טובים ונאים אבל לא צוברים. התשובה השניה עוד יותר קשה, קשה יותר אפילו מהתשובה הקודמת. אנחנו בדרך כלל הולכים לפי איזושהי תורה, הולכים איזושהי אמונה, היא יכולה להיות אמונה פוליטית, פילוסופית, דתית, רוחנית וכו'

ג.מ: יש לה תוכן, היא לא ריקה

י.ר: בדיוק, יש לה תוכן, ואצלנו ההולכים בדרך כלשהי אנחנו חושבים שבדרך הזאת יש מספר עקרונות, אתיים, דתיים, רוחניים, פוליטיים, פסיכואנליטיים וכו', יש לה מספר עקרונות והן משום שאנו מאמינים שיהיו ציוני דרך מסוימים עיקריים בדרך שנלך בה

ג.מ: להתנהג לאורם

י.ר: כמו שהמטאפורה הזאת אומרת, והוא אומר אין. שוב הוא אומר "אתה בורא", ככה אני מפרש את זה, "אתה בורא את המשמעות במעשיך ואתה לא הולך לאור איזושהי משמעות קודמת".

ג.מ: וזה שוב מחייב

י.ר: אחריות, ערות, וחוכמה, לא במובן של חוכמה מקצועית או של השכלה

ג.מ: איזו רגישות, קשב

י.ר: פתיחה, חיישנים בלתי פוסקים, כי את בוראת את המשמעות מרגע לרגע. את לא הולכת לאורה של משמעות, את בוראת משמעות

ג.מ: אז זה אומר שכל מקרה לגופו

י.ר: כל מקרה לגופו כן, יש פה משהו קונטקסטואלי, אני, זה רומז כאילו לאיזה פוסט מודרניזם נעזוב את זה עכשיו, אולי בסוף נתייחס לזה. אין נראטיב, אין שום דבר, הרבה מאוד כשלומדים זן מיד מצמידים את זה לפוסט-מודרניזם. לא.

ג.מ: אה, לא התכוונתי לעשות את זה

י.ר: לא, אני מקדים תרופה למכה. זה לא שאין שום דבר אלא יש משהו להיפך, אחריותך, אחריותך על הרגע הבא היא מלאה. אולי המשמעות השניה של התשובה השניה הזאת, שהתורה ריקה, ולא קדושה, היא, הוא מסיר ממנה את התואר של קדוש. כי אם יש קדוש יש גם לא קדוש. יש העדפה. יש מיון, יש מיון של המציאות שלא מודע לזה שהוא מיון של המציאות, הוא חושב שהמציאות מלאה בדברים שהם קדושים, לא קדושים, קלים, לא קלים, שקריים ולא שקריים

ג.מ: זה מייצר הגדרות, מה שאנחנו מנסים לא לעשות

י.ר: וההגדרות האלה חוצצות בין האדם לבין המציאות. גם אם היו נכונות לרגע, שתי דקות קודם, אם נחזור לנהיגה, אז אם הדרך שם מתפתלת ימינה אחר כך היא תתפתל שמאלה, אם היא עולה למעלה אחר כך מטה, ואם אגיד שעקרונות הדרך שלי זה לפנות ימינה (לא רומז לשום דבר פוליטי) או רק למעלה אז אני תקוע, כי אני לא רואה מה שלפני. אם אני אומר הדרך הזאת קדושה, הדרך, הפיזית, אשכרה הדרך היא קדושה, אז אני נמנע מדרכים אחרות שנראות לי לא קדושות וכו'. אני נכנס מחדש לאותו עולם סמסרי, כמו שקורא לו הבודהיזם, מלא תבניות מלא מיונים מלא אמת ולא אמת, קדוש ולא קדוש וכו'. הוא אומר אין דבר כזה, אין העדפה כזאת, אין ריבוד כזה, אין למעלה למטה, אין דברים כאלה

ג.מ: אין דיכוטומיה אין היררכיה

י.ר: ההיררכיה נבנית מאותו רגע מההעדפה שעכשיו השביל הולך מעלה, מטה, בנוי מחצץ או בנוי מאדמה ולאור השביל הזה, לאור פיסת השביל הזה שאני מהלך בה ברגע זה, באותו דבר שאנחנו קוראים לו בלשון גדולה התהוות גומלין

ג.מ: כן

י.ר: תוך כדי התהוות הגומלין הזאת, אני סולל את דרכי או הולך בדרך והדבר הזה הוא דבר גם פרובוקטיבי אבל הוא פרובוקטיבי במובן של mind blowing, לא פחות. התורה הבודהיסטית הסינית, כמו ההודית, בניגוד לעצמה נפלה לקטגוריות ולדברים שראויים ולא ראויים, ובא איזשהו נזיר הודי לסין ואומר לא. התשובה השלישית

ג.מ: כן, שהצחיקה אותי

י.ר: מי אתה? יכול להיות שבמקור היה משהו מאיים, והוא אומר לו אני לא יודע. עכשיו כאן הוא אומר משהו גם כן מאוד עמוק. כשאני אשאל אותך מי את אז תגידי את עברך.

ג.מ: כן, התשובה שלי תתבסס על העבר

י.ר: תתבסס על העבר, על מה שאת אוהבת, על מה שאת לא אוהבת, הביוגרפיה שלך וכו'

ג.מ: מה שאני מרגישה שלכאורה למדתי על עצמי

י.ר: אלה הדברים שאני בדרך כלל מזהה את עצמי איתם ואותם איתי, וכאן בודהידהארמה מציג לנו משהו, קודם כל אמיתי. אני יכול להגיד לך אולי מה הייתי אבל אני לא יכול להגיד לך מי אני, כי אני לאור שתי התשובות הקודמות, אני הולך ומתהווה ברגע זה ואני באמת לא יודע מי אני. יכול להיות שתשובה מתאימה הייתה יכולה להיות אחרת, אני סתם עושה פבריקציה עכשיו. אני את, אני האולפן הזה, אני הדיבור שלי, אני השיחה הזאת שלנו, אבל אין לו מעמסה לתשובה הזאת שלי החלופית, אין מעמסה של כל חיי וכל חייך, אלא משהו שמתרחש ברגע זה. זה לא אומר שלא נתייחס לדברים האלה, אבל אם אני נותן תשובה מקובעת אני תקוע עם אני נפרד וקבוע, ובעצם אני תקוע עם איזשהו דבר שהתקבע בדרך כלל באיזשהו סיפור שלי על עצמי, או בסיפור של אחרים על עצמי, במובן הזה אני כבול ולא משוחרר. הייתי אומר עיוור ולא פיכח, לא ער.

ג.מ: אז גם התשובה לא נאמנה למה שהוא לימד או ענה עד עכשיו, לקיסר

י.ר: בדיוק. והוא הולך ופורש, מה שקרה עם הקיסר לא ידוע לנו כל כך, והוא הולך ופורש לו לכמה שנים להתבודדות באמת, ואז מסופר שיש לו תלמיד אחד, והתלמיד הזה שקוראים לו הויקה בעצם איזשהו מישהו שמסתובב בסביבתו, שמע עליו שהוא חכם אולי, אנחנו לא יודעים, ואומר לו יום אחד "רוחי לא שקטה. עזור לי להשקיט את רוחי". לפני זה יש סיפור קצת לא נעים, הוא מבקש ממנו שילמד אותו, בודהידהארמה מסרב, ואז הוא מגיע למקום הזה. אני רוצה להגיד משהו על הסירוב. הסירוב הוא חלק, כמעט הייתי אומר אפילו מנייריזם של מורי זן, אבל לא רק מנייריזם אלא מקום שאומר אין לי באמת מה ללמד. אין לי באמת מה ללמד. כמו בסיפורי זן יותר מאוחרים שיופיעו התלמיד מבקש איזשהו סוד, מבקש איזשהו דבר שמסתתר מאחורי משהו. אולי העץ הזה זה לא ממש עץ, אולי מאחוריו מסתתר משהו, אולי מאחוריו מסתתר משהו, אולי בקצה הדרך, אולי בקצה ההר, בלשון ימינו אולי בעוד איזה ריטריט מודעות, אולי איזה שופינג אני אעשה של איזשהו דבר ששם יהיה משהו, לא כאן, לא עכשיו. אוקיי? ובעצם הסירוב יכול לבוא גם מצניעות, אין לי באמת מה ללמד, אבל הואיכול לבוא גם מאיזושהי פרובוקציה שאומרת "אין לי מה להסתיר, הכל ישנו". בסיפור המאוחר יותר, אחד מהסיפורים האלה שתלמיד מבקש ממורה לגלות לו את הסוד של הזן או את ההתעוררות, הוא לוקח אותו לטיול, ומראה לו את הסלע, את הבקתה, הפרפר והצפרדע והוא אומר לו אתה רואה את אלה? הוא עונה אני רואה. אומר המורה "אתה רואה? לא הסתרתי ממך שום דבר".עכשיו זה לא הטבע כטבע רומנטי, אלא מה שנוכח הוא התורה. הוא הדבר שאליו אתה צריך להתייחס ממנו ללמוד וללמד אותו, אולי לא חשוב אתם עושים זה את זה. זה המונח התכללות שקראתי לו קודם, אנחנו מוכללים זה בזה, נבנים זה מזה לא רק במובן החברתי, אנושי, סוציאלי, קהילתי, חברתי וכו', אותו המקום של הטבע בדאואיזם מגיע כאן לאיזשהו מיצוי אפילו מתקדם יותר (אני אומר בטיפה אירוניה) מאשר בדאואיזם כי הוא אומר כאן. אין מקום אחר לחפש. אני חוזר להויקה התלמיד של בודהידהארמה, הקטע האכזרי והלא נעים הוא שהוא מבקש והוא מסרב והוא מבקש והוא מסרב, זה שלג, וקר, ובודהידהארמה אומר לו "רק כאשר השלג הזה יאדים אני אלמד אותך", כלומר מציג בפניו משהו בלתי-פתיר. ההוא כורת את זרועו - כן, לא נעים, ויש שניים שלושה סיפורים כאלה בזן ואני לא יודע אם הם סימבולים, אני אקרא להם סימבולים כי זה יותר נוח לי לקרוא להם סימבולים, ושתלמידים לא כרתו את אבריהם. אבל אין ספק שזה משהו מאוד רדיקלי

ג.מ: עשו משהו קיצוני

י.ר: משהו רדיקלי בשביל ללמוד, ואז הוא נענה, המורה. יכול להיות שזה אומר משהו על יחסי מורה-תלמיד, לא במובן שבו מתבקשת פעולה כל כך רדיקלית של פגיעה גופנית, אלא של איזשהו דבר שמופיע בסיפורי זן רבים, "כמה אתה רוצה ללמוד"? כמה את רוצה באמת ללמוד?

ג.מ: אז מה, ההקרבה הסימבולית במקרה הזה מוכיחה כמה אני רוצה?

י.ר: לא, הוכחת הנחישות. אני לא מנסה להצדיק את הסיפור שלו

ג.מ: לא, אין בעיה, אני מנסה להבין את הסמל

י.ר: וודאי שאם הוא כלשונו, וודאי שאם ליטרלי זה קרה, אבל אני אומר גם בימינו אנחנו מוצאים בעולמות הרוחניים חבר'ה שמנסים לשפר טיפה את חייהם. Self help, המון המון דברים כאלה, זה קורה במיליוני סדנאות וכו', לא רע. אבל זה לא סוג הteaching שהזן רצה ללמד או שתורה רוחנית רצינית רוצה ללמד. זה לא שתרגישי קצת יותר טוב עם הבוס שלך או עם הבן זוג שלך או כמו שלפעמים מקומם אותי שאנשים אחרי למידה אומרים "אני בפקקים יותר רגוע". זה לא הסיפור. זה לא הסיפור שתהיה יותר רגוע בפקקים, זה לא הסיפור שתהיה לך יותר נחת בעבודה

ג.מ: כן, ממה שהוא אומר על הפרח זה בכלל לא פונציונלי, זו פשוט הבנה

י.ר: בדיוק. זה משהו שהוא מבקש לפעמים היפוך תודעה, לא פחות. איך אני רואה את הדברים ואיך אולי אפשר לראות אותם אחרת, אבל לא בפרטים אלא בתודעה העמוקה שבכלל ממיינת דברים מדברים אחרים, מפרידה דברים מדברים אחרים. זה לא יהיה ויכוח אם הירוק הזה הוא ירוק מאוד, וזה לא יהיה ויכוח אם הימינה זה ימין מאוד או השמאל הזה הוא שמאל מאוד או אם הדעה הזאת נכונה או לא ובואו נבדוק אותה. זה ברמה מסוימת מאוד ראוי לעשות. אבל עצם העובדה שאנחנו בכלל עושים את החלוקה. אני אתן דוגמא - אחד הדברים שבעולמות רוחניים מעלים אותם והם מאוד ראויים זו חמלה ליריב, חמלה לאויב, אוקיי, או חמלה בכלל לבן אדם. והנה אני מביא מלכודת זן שהיא כל כך פשוטה שאיך לא ראיתי קודם. החמלה לאחר או החמלה לאויב היא מתחילה הרי קודם, באותו מקום שכיניתי מישהו אויב, שהפרדתי אותו ממני וכיניתי אותו אויב. הנה השינוי העמוק בתודעה שצריך לעשות, שאומר "רגע, האויב הוא כן דבר שקיים, ואז אני ברוב טובי וברוב רוחניותי הנעלה חומל עליו, או מתחיל להבין אותו?". רגע, למה אני לא עושה את זה כלפי החברים שלי או כלפי הקהילה שלי וכו', והנה אותו דבר חמקמק, הדיון המודרני האינסופי הזה באחר, הוא מתחיל באיזה כשל תודעתי שמכנה בכלל מישהו כאחר, כאויב. זאת אומרת השאלה כמה את רוצה ללמוד, היא לא רק שאלה של להיטות של תלמיד חכם או של חסיד שוטה שאומר אני רוצה אצל רבי בודהידהארמה ללמוד, אלא כמה אני משנה את תודעתי? אבל אני חוזר לסיפור, אולי הוא קצת מרחם עליו שלא יתחיל לכרות את איבריו, והוא אומר לו "אוקיי, תגיד לי מה מטריד אותך", והוא עונה "רוחי לא שקטה, עזור לי להשקיט את רוחי". ואז הוא אומר לו בודהידהארמה, תביא לי את רוחך ואשקיט אותה.

ג.מ: מה? למה שוב הוא אומר משהו לא הגיוני? אתגר...

י.ר: וההוא מחפש, אם הייתי אומר לך "תביאי את רוחך עכשיו"

ג.מ: לא יודעת מה הייתי עושה

י.ר: את יושבת פה מולי, את מדברת, את מחייכת, משקפיים, את עם אוזניות וכו', זאת אומרת אנחנו מדברים איפה מתחילה רוחך, איפה היא נגמרת, האם היא נמצאת בלב או ליד בתיק, איפה היא נמצאת הרוח הזאת שאת רוצה לתקן אותה אצל המורה הגדול אצל הרבי הגדול אצל הפסיכולוג הגדול? הוא מסתכל ימינה שמאלה התלמיד, אומר אני לא מוצא אותה. עונה המורה בבקשה, עזרתי לך להשקיט את רוחך. זה ברוח הדברים שאמרתי לפני שלוש דקות. זה לא עזרתי לך עכשיו, בוא נראה מה מטריד אותך, אולי תלך לפילאטיס, או משהו כזה או שנעשה מדיטציה וכו', נשקיט אותה. ההנחה שיש רוח, שהיא נפרדת, שהיא נמצאת באיזשהו מקום שצריך להשקיט אותה והיא נפרדת ממני היא ההנחה שהוא מקעקע כאן, לכן קראתי לו mind blowing, כלומר שיש איזו דרישה בלתי פוסקת לגשת אל עמקי מערכת ההפעלה של התודעה, לא התכנים שלה דווקא. זה לא תוכן כזה ואחר, גם הוא שמעצבן אותך יש לו צרות מהבית וזה והוא סובל. לא הדברים האלה, שהם ברמה מסוימת מאוד ראויים, אבל זה משהו הרבה יותר עמוק. ובכן, הדבר הזה מתחיל להתגלגל, ובודהידהארמה מביא הרבה מאוד דברים חדשים לעולם הזן ואני אביא רק אחד בינתיים. אחד זה שהוא נותן לתלמידיו כבר כמה הנחיות, יש לו מעט מאוד תלמידים, מדובר על 4 תלמידים שהיו לו, זה הכל. כלומר, כל הזן הגדול הזה, אמריקה, ניו זילנד, התחיל מ4 תלמידים, זה הכל. הוא אומר לתלמידיו משהו שיותר מאוחר אנחנו נקדיש לו הרבה זמן ולימים ייקרא ביפנית קוהן. קוהן זה איזשהו דבר שמציבים לתלמיד, זה יכול להיות בצורה של הנחיה, הוראה, שאלה, סיפור, אין לו מתכונת ספרותית מדויקת, זו גם לא ספרות, זה איזשהו שיח שקורה לרוב באופן פרטני בין המורה והתלמיד, לפעמים זה בחבורה ולפעמים זה באופן פרטני והנה הראשון שבודהידהארמה מעניק לתלמידיו. מה את מוצאת כשאינך מחפשת דבר?

ג.מ: לא מוצאת, אין לי מושג. בא לי להגיד נועם?

י.ר: אוקיי

ג.מ: זאת התשובה שלי, אבל אין לי מושג למה הוא התכוון

י.ר: הייתי אומר חם, חם, אבל למה ועם? כי אולי ברגע זה את מרגישה נועם

ג.מ: נכון

י.ר: זאת אומרת, אם אני שואל אותך בעוד 10 דקות אולי אני אנסה את זה ואולי לא, או שישאלו אותך מחוץ לדלת, או שישאלו אותך מחוץ לדלת יש מקום שהוא רועש מאוד או שלא נקי או משהו כזה

ג.מ: אז יכול להיות שכשאני לא חושבת על הדבר הייתי אומרת בלגן

י.ר: או בלגן, אם אני מתלוצץ הייתי אומר שהתשובה שלך לוקה בהפשטת יתר, אבל מה את מוצאת כשאת לא מחפשת דבר? יש פה לפנייך הרבה מאוד דברים שאת מוצאת. הם נמצאים. יש פה בשאלה הזאת, יש פה בכל, כמעט בכל שאלת זן יש מלכודת מאוד גלויה לעין. היא מלכודת אבל היא גלויה לעין. המלכודת היא שכשאת לא מחפשת דבר אז את נמצאת במקום שאת נמצאת באולפן

ג.מ: אז אני רואה את המיקרופון, את המחשב, אני מוצאת

י.ר: אנחנו מדברים, יש נועם או לא נועם, יש שאלות או לא שאלות, הדברים נמצאים פה בשפע. זה מקום שאת תגידי רגע, הסטואי, שסטואי זו המילה להתעוררות, הסטואי שלי לא יהיה הרי באולפן, הוא הרי יהיה באיזשהו מקום אחר, שצריך להיות יפה שקט, בערבה אני יודע, או באיזשהו הר, באיזהשהו מקום בהימלאיה

ג.מ: אני מלבישה עליו ציפיות

י.ר: בדיוק, את בונה… כולנו בונים איזשהו מקום שבו ההתעוררות תהיה וכשהוא אומר שאת לא מחפשת דבר מה את מוצאת, זה הדבר היחידי שאת יכולה להתייחס אליו באמת זה מה שיש לך מסביבך. ומה שיש לך מסביבך, אם הוא לא ממוין אצלך בראש באיזשהו מקום שהוא נחות, רק כלי עבודה, רק מקום העבודה שלי או כל מיני דברים אחרים, וואטאבר שאת שמה פה, זה את מחפשת משהו במקום אחר. עכשיו כאן אני חושב שבודהידהארמה מציג לנו אתגר על כל הוויית החיפוש, כולל החיפוש הרוחני, והוא מציב במקומה מציאה. כלומר, הוויית החיפוש היא הוויה מצמצמת. כשזה חיפוש מפתח זה אוקיי, איבדתי את המפתח, איבדתי את התיק שלי, בסדר זה משהו מעשי מאוד

ג.מ: ממוקד

י.ר: בדיוק, ואת צריכה לשאול את התיק שלך וכו'. אבל כאשר אנחנו מגיעים לחיפושים רבים אחרים שמתקיימים בחיינו, אושר, בריאות, רוחניות, ידע, כל הדברים האלה, יש לנו הרבה פעמים איזשהו אימג' של הדבר הזה שכשהוא יגיע ככה הוא יהיה.

ג.מ:כן

י.ר: והמקום הזה הוא מקום מעוור, הוא מקום מצמצם מאוד, מקום מעוור מאוד כי אני מחפש משהו מסוים

ג.מ: ואז אני גם לא רואה את מה שיש

י.ר: בדיוק. אם אנחנו קופצים לרגע 600 שנה קדימה בערך, מופיעה סדרת ציורים בזן, שגם בזמנו עם דן דאור המנוח תרגמנו לעברית את השירים שמלווים את הציורים האלה, וזה נקרא איש מחפש פר. זה גם שם הספר. זה סיפור יפהפה, פשוט מאוד. בציר הראשון רואים איש שאבד לו הפר, הוא מחפש אותו עם חבל בשביל לתפוס אותו. בציור השני הוא מוצא את עקבותיו. בציור השלישי הוא רואה את אחוריו של הפר כבר. כלומר הוא כבר

ג.מ: מתחיל להתממש

י.ר: בציור הרביעי יש מאבק כי הוא רוצה לרסן את הפר, כי הפר רוצה לרעות במקומות אחרים. בציור החמישי הוא עדיין עם החבל אבל חבל לא מתוח אלא רפוי, כלומר יש ביניהם איזה

ג.מ: מרחק

י.ר: יש ביניהם גם מרחק אבל החבל הוא לא חבל של מאבק אבל הוא יותר רפוי, רק לביטחון, יש ביניהם קצת יותר הרמוניה

ג.מ: חופש?

י.ר: חופש, הרמוניה. בציור השישי כבר אין חבל, הרועה יושב על גב הפר, לפעמים עם פניו אחורה ומחלל. כלומר יש פה משהו באמת כבר הרמוני, הם שניהם אחד. והנה את אומרת, הדרך, יש עשרה ציורים, אנחנו רק בשישי. כלומר, הדרך הרוחנית הולכת כשאני מחפש, יוצא, נאבק, אין דרך רוחנית בלא שום מאבק פנימי בהרגליי או בדברים אחרים, ואני לאט לאט מתאחד, מפנים אנחנו קוראים לזה, וחוזרים הביתה. בציור השביעי הפר נעלם, נשכח. זה שם הציור. הפר נשכח. כלומר, הוא יושב שם באיזה, מחוץ לבקתה שלו, נוף או משהו כזה, הפר נשכח. הפר נשכח זה במובן הדאואיסטי וגם הזני, אותו דבר שהיה מושא התשוקות שלי או מושא הפחד שלי, הוא כבר לא נמצא. הדבר שהלכתי לחפש הוא יכול להיות ויכול לא להיות, אני משוחרר מהאובססיה

ג.מ: אה. אז במצב שהוא איננו אני יכול עדיין להיות ואני לא בהכרח מחפש

י.ר: בדיוק. הפר יבוא, הפר יילך, הוא ישנו, הוא איננו, אבל האובססיה, הרתיעה או המשיכה, האובססיה הזאת נגמרה ובמובן הזה הציור השישי יכול להיות סוף הדרך, אבל יש לנו עוד שלושה. הציור הבא, הציור השביעי יש עיגול ריק, זהו, ציור ריק, וכתוב "הפר נשכח, האיש נשכח, הכל נשכח". הדבר הזה מפתיע כדרכם של סיפורי זן, אבל הוא אומר דבר מאוד פשוט. אני מפרש אותו טיפה "גם מי שיצר את האובססיות האלה, התודעה שיצרה את ההעדפה ואת ההדיפה, התודעה שיצרה את המשיכות והפחדים, התודעה שיצרה עולמות שממוינים לטוב ורע וכו'", גם היא נעלמת. זה לא אפס קיום, אבל זה אפס תודעה פעילה וממיינת. פעילה במובן של מיון ודברים כאלה. גם זה היה יכול להיות, בעולמות רוחניים רבים, סוף הדרך. הציור הבא הוא חוזר לשורשים, שזה ביטוי דאואיסטי מאוד, אני בעצם חוזר אל שורשיי בעולם, ויש שם תמונת טבע, זה הכל. ציור טבע. בחלק מהגרסאות של הסדרה הזאת, הציור התשיעי הזה, הנוף שנשקף בו מאוד דומה לנוף שנשקף בציור הראשון כשהוא הלך לחפש את הפר, אבל הוא לא ראה אותו אז, כי החיפוש צמצם את תודעתו אך ורק לפר והוא לא ראה את הנוף שסביבו. וגם התשיעי יכול היה להיות סוף הדרך, אני חוזר לשורשים, אני חוזר למקורותיי, אני חוזר לטבע או וואטאבר

ג.מ: אבל הפעם כשאני רואה, כשאני נמצא

י.ר: בדיוק, אני רואה וכבר שכחתי את הפר וכו', והפר יכול לבוא, הוא יכול לא לבוא. יש עוד ציור אחד, הלו. הציור העשירי זה הוא חוזר לשוק בידיים ריקות וזה המקום אם את זוכרת, והמאזינים אני מקווה שהם זוכרים, במהאייאנה יש לנו את האידיאל של הבודהיסתווא, כלומר אותו בן אדם שחוזר לעולם בשביל לעזור לאחרים, להושיע אחרים, ללמד אחרים, וכו', והוא, זה בשוק. זה לא ביער, זה לא בריטריט, בשוק

ג.מ: בחיי היום יום

י.ר: כן, במקום שבו יש סמסרה עדיין, שיש צער, והוא לא דומה בכלל לדמות שמופיעה בציור העשירי, לא דומה בכלל לציורים שלו שהופיעו בששת הציורים הראשונים. הוא השתנה. משהו

ג.מ: משהו אחר

י.ר: בין הציור השביעי, נקרא לזה השלב השביעי והשלב העשירי, בין העיגול הריק לשלב העשירי חלה בו תמורה רדיקלית וחלקה גם בעלת משמעות אתית מדרגה ראשונה כי הוא הולך לעזור גם לאחרים. כלומר הוא לא נסגר במקום שלו ואנחנו חוזרים שוב שש מאות שנה אחורה, כלומר כאשר האדם מוצא ולא מחפש הוא גם מוצא את המקום שבו הוא יכול לעזור, להושיע, לתמוך ולהיתמך. העולם שלו אחר לגמרי. כלומר אני חושב שמה שבודהידהארמה אני מזכיר את מה שהוא מציב לנו, מה את מוצאת כשאינך מחפשת דבר, זה בעצם הכל נמצא שם, הוא לא יימצא במקום אחר, הוא לא יימצא באיזו עיר קודש, הוא לא נמצא על ראש הר, הוא לא יימצא בשום מקום, אין מקום שבו יש נתונים יותר מוצלחים מאשר באולפן הזה בשביל להיות הבן אדם המואר, הער, מואר זה לא מילה, מוער אולי, בע', הער ושיש לו את כל הנתונים. ברגע שאנחנו נחשוב שיש נתונים אחרים במקום אחר אנחנו נכנסים לסמסרה, אנחנו נכנסים לאותו מרדף בלתי פוסק

ג.מ: ואז נחפש ולא נראה את מה שיש מסביב

י.ר: זה, הדבר הזה שהוא מציב לנו, וממנו אנחנו מתחילים לראות איזושהי דרך מוזרה שמתחילה להיווצר, דרך מוזר ומעניינת מאוד שמתחילה להיווצר

ג.מ: אימוץ של מה שבודהידהרמה יצר או

י.ר: אין ספק, אין ספק שהוא יצר שם איזשהו, יצר שם איזושהי תת מסורת מאוד מאוד מיוחדת, לפעמים טיפה משוגעת, לפעמים טיפה מוזרה, פרובוקטיבית ודאי, אבל לא רק פרובוקטיבית. אני חושב שרבים יותר נמשכים לפרובוקציה של הזן ולא לדברים הפוזיטיבים שהוא מציע. מתחילה להיווצר מסורת של ישיבה סדירה, במדיטציה.

ג.מ: מה היא בעצם משיגה לנו? היא משיגה לנו את הכאן ועכשיו?

י.ר: היא משיגה לנו את הכאן ועכשיו, היא משיגה לנו התבוננות פשוטה.. היא לא משיגה לנו

ג.מ: נכון, ברגע שאמרתי את המילה הזו פקפקתי בה

י.ר: היא נותנת, זה מה שקורה, זה לא מה שהיא מביאה אחריה, היא מאפשרת באותו רגע להיות במקום שמסתכל עכשיו על הנשימה מסתכל עכשיו על הצרצר, מסתכל עכשיו על הכוס הזאת, מסתכל עכשיו על מה שיש, בלי שהוא ממיין את אחד מהם כדברים חשובים, לא חשובים. ברגע זה זה מה שיש סביבי. האם אני יכול לקחת ממה שיש פה עכשיו ולהיזון ממנו, או שאני יודע שזה מזין אותי, למשל האוויר, כל דבר אחר, או השיחה, השיחה מזינה אותי, ואין מקום אחר. זה אחד ממורי הזן המאוחרים יותר יגידו, אין מקום אחר. אני כל הזמן בהשתקפות ושיקוף, אין מקום אחר. האימוץ של הדבר הזה או ההפנמה שלו היא מאוד קשה, תמיד נדמה לנו שיש מקום אחר, ואז מתחילים למנות את השושלת. השושלת היא מורה ראשון, מורה שני, שלישי וכו', הוא המורה הראשון. השישי הוא בן אדם מאוד מאוד מיוחד, היה בכלל אנאלפאבית, שעבד במטבח, קוראים לו חווייננג. יש כאלה שאומרים שרוח הזן האמיתית או הצבע שאנחנו מכירים עד היום מתחיל איתו אבל זה לא כל כך חשוב. המורה של המנזר הזה רוצה לפרוש והוא עושה בחינה לתלמידים.

ג.מ: כדי שמישהו יירש אותו?

י.ר: שמישהו יירש אותו, מי יצליח יותר מאחרים, והבחינה מאוד פשוטה, כתוב בארבע שורות את מה שהבנת מהתורה

ג.מ: אוי ואבוי, הם כאלה טריקיים

י.ר: מה שנקרא מבחן אמריקאי

ג.מ: וואו, אז התלמיד החכם ביותר או המתקדם ביותר

י.ר: המתקדם ביותר כותב את השיר הבא "הגוף הוא עץ הבודהי" (זאת אומרת העץ שתחתיו זכה הבודהה להתעוררות שלו), "התודעה כמראה בהירה עומדת, דאג לקנח אותה תמיד לבל ידבק בה האבק". הוא מניח את זה בעילום שם על לוח המודעות של המנזר, זה ראש הנזירים שם, והוא אומר דברים שהיו חותמים עליהם רוב הבודהיסטים. הגוף הזה הוא הבודהי, העץ הזה, הגוף הזה לא צריך ללכת לבודגאיה בשביל… זה בגופי. התודעה היא באמת כמו מראה בהירה, זה משל דאואיסטי דרך אגב. אני רגע אחד חוזר אליו כי הוא שאל את המשל, הוא אומר התודעה הערה היא כמו מראה. היא לא מסרבת לשום תמונה, היא לא מחזיקה שום תמונה, והיא לא מעדיפה תמונה על תמונה. זו מטאפורה מאוד יפה, לא מסרבת לשום דבר, לא מחזיקה שום דבר ולא מעדיפה דבר על דבר. מכאן השורה הזאת. דאג לקנח אותה תמיד, כי יש לנו עננים על התודעה, יש לנו אבק, מטאפורי כמובן, התודעה מיטשטשת לה, השכל שלנו מעורפל אנחנו אומרים, והאימון שלנו זה כל הזמן לנקות אותה, לקנח אותה שלא ידבק בה האבק. חווייננג, הטבח, אנאלפאבית, לא יודע לקרוא, מבקש שיקראו לו את הדבר הזה, קוראים לו, ואז תכתבו, כי הוא לא יודע לכתוב, והוא כותב את הדברים הבאים: "מעולם לא היה עץ בודהי" - אין מקום כזה, "ולא מראה בהירה עומדת" - כלומר התודעה שהיא בהירה, "מתחילה שום דבר לא קיים באמת, לכן למה ידבק האבק?"

ג.מ: עכשיו אחרי כל מה שהסברת לי עד עכשיו בפרק הזה אני חושבת שאני מבינה למה הוא קיבל את ה

י.ר: הוא קיבל את ה...

ג.מ: ההמשך, את הגלימה, את התפקיד. הוא בעצם אומר שאם אנחנו חושבים על עץ כזה שקיים אנחנו סוג של שואפים אליו, אבל אנחנו לא רוצים לשאוף למשהו שאנחנו לא נמצאים לידו

י.ר: לגמרי, אנחנו שמים איזו משאת נפש שהייתה פעם, לא משנה, סמל, הר מסוים, דמות מסוימת, ישו מסוים, משהו שהוא מחוצה לנו ואליו אנחנו שואפים, אין דבר כזה. לכן כל העניין הזה של מראה הוא גם מציב מראה מול, אם אני אומר את זה באירוניה, הוא מציב מראה מול המטאפורות. עזוב, עכשיו אתה מעורפל, עכשיו אתה בהיר, מה זה השטויות האלה? מכיוון ששום דבר לא עומד כנפרד או כקבוע, ממה בדיוק תקנח את האבק? קורא לו ראש הנזירים, דרך אגב הוא קרא לנזיר הראשון ואמר לו "הגעת עד השער, לא נכנסת פנימה", וחווייננג האנאלפאבית אמר לו אני מעביר לך את הגלימה, את הקערה, שזה סימן הירושה, והוא אומר לו אבל בקירות נפש האדם, כולל נפש הנזירים, הוא אומר לו לך למקום אחר ובנה לך מנזר משלך. כאן יהרגו אותך.

ג.מ: למה? בגלל המעמד הקודם שלו? אבל אין מעמדות, ואין תפקידים

י.ר: נכון, אז כדאי להזכיר גם את הדברים האלה. הדת הנזירית לא נקייה מכל הקנאות, כל הדברים האלה, כדאי לשים את זה במקום הראוי, ברגע שנכנסים למנזר או קתולי או זני או משהו כזה, האדם נעשה טהור. לא. אני חושב שאלפי דורות של כמרים מוודים, של ווידוי, יעידו שזה לא ככה. משם זה ממשיך והשושלת ממשיכה, אני קופץ, אנחנו נמצאים כבר במאה השביעית, שמינית, משהו כזה, נזיר בשם ג'ושו, בעצם השם הסיני שלו זה ג'או-ג'ו אבל מכירים אותו יותר בשם היפני שלו, זה איך שהיפנים כינו אותו, הביא שוב מחדש את האימון אל שדה היומיום.

ג.מ: להיות ברגע

י.ר: ברגע. אין סוף סיפורים שבהם שואל אותו המורה איפה אתה, מה הוא הזן והוא אומר לו "עץ האלון שבגן", הוא אומר לו מה הוא הזן, אז הוא שואל אותו "אכלת?", "כן", "אז תשטוף את הכלים". אין סוף סיפורים, בעצם הוא אומר

ג.מ: בלי פשרות

י.ר: התשובות שלו מאוד מוזרות לפעמים, אבל הוא אומר "אין זן שמחוץ לאלון שבגן ברגע זה". אין זן, אם אני אדבר בלשון שיש לי עכשיו, של הנוכחות שיש לי עכשיו, אין זן מחוץ לשיחתנו, אין זן מחוץ לאולפן הזה, אין זן מחוץ לרגע הזה, אין זן מחוץ למקום הזה, וכל אחד שמחפש מילימטר מהמקום הזה איזשהו דבר שבו אולי הוא יגלה משהו, הוא מחזיר אותו. עכשיו העניין של לשטוף את הכלים

ג.מ: תדע דווקא שכשקראתי את החומר, הרגע הזה של לשטוף את הכלים מאוד הבהיר לי למה הוא מתכוון. סיימת לאכול אז תשטוף את הכלים, שם הזן. מה רלוונטי עכשיו בשאלה

י.ר: לא ננפנף אותו ולא זה, ולא לבלבל את המוח של לשטוף את הכלים, אלא המעשה שאתה עושה עכשיו, המעשה שאיננו שואל על מקום אחר, המעשה שהגיע הזמן לעשות אותו, בין אם לשטוף את הכלים ובין אם כל דבר אחר, הוא המקום שבו תתאמן. זה שדה האימון שלך, המקום הזה. ואם יש זמן לעוד סיפור קצר, זה מורה אחר אבל גם כן מהדורות האלה, שמביא, מביאים לנו סיפור עוד יותר מוזר. התלמיד שואל את המורה "מי סוג האנשים שתמיד טובעים בים הלידה והמוות?" כלומר שתמיד נמצאים בסוג של תעתוע וסבל

ג.מ: בים הלידה והמוות?

י.ר: ככה קוראים לקארמה. אוקיי, במילים מודרניות, מי האנשים שתמיד נמצאים בסבל ובתעתוע ובאי נחת? הוא אומר לו, החודש השני. המורה אומר לו החודש השני. מתאר לי שהתלמיד התפלא כמוך

ג.מ: כן, אני עושה פה פרצופים מעוותים

י.ר: ואם אני עונה תשובה של כאן ועכשיו, ההוא שואל אותו מי אלה שתמיד סובלים, מתועתעים ואני עונה האולפן של יום שישי, פברואר, ביום שישי בשעה זו וזו באולפן. ההוא לא הבין. הוא אומר לו "והם לא מנסים להשתחרר מהדבר הזה?" והוא אומר לו "כן, אבל אין דרך החוצה". והוא ממשיך ולא מבין והוא אומר לו "וכשהם ייצאו החוצה, מי יחכה להם?", הוא עונה "האסירים".

ג.מ: אוי

י.ר: עכשיו זה סיפור, מבריק זה לא בדיוק המילה, זה סיפור ששם את האצבע על כל, על כל התעתוע שהזן לפעמים במיטבו, הוא יכול להיות גם לא במיטבו, מנסה לקעקע. אתה מנסה להבין טיפוסים של אנשים, נגיד מה הוא טיפוס האישיות שתמיד סובל מ, לא יודע? הוא אומר לו, אתה נמצא באולפן, יום שישי בצהריים, וזה מה שיש לך עכשיו. וגיל יושבת פה לפניי, וזהו. אתה מחפש איזושהי הפשטה, אתה מחפש טיפוסים, אתה מחפש איזשהו, נקרא לזה פסיכופתולוגיה רוחנית. אין. אנחנו חיים, נמצאים פה באולפן. הוא לא הבין. הוא חושב שיש איזה בית סוהר מטאפורי שיוצאים ממנו, אז הם לא מצליחים ולא מנסים לצאת מבית הסוהר הזה?

ג.מ: השאלה הזאת, הנה

י.ר: אתה טובע עוד יותר. אתה לא מבין, והשאלה שלך היא בעצם עדות לזה שאין דרך החוצה שתמשיך בדבר הזה, ועדיין הוא לא מבין. שוב, הוא תקוע עם הסיפור שלו שיוצאים מבית סוהר לאיזשהו מקום, ומי מחכה לו בחוץ אולי נזירים ואולי שוטרי תנועה. והוא אומר לו אסירים. כלומר, האמת שבסינית אין הבדל בין רבים ליחיד, אסיר. זאת אומרת, הוא מציב לפניו את המקום התקוע שבו הוא נמצא ושהשאלות שלו כמהות לאיזה מקום אחר שלא נמצא, אבל הלא נמצא איננו פסימיזם, אלא להיפך. אין מקום אחר שבו יש את הדבר הזה, אין מקום שיש בו את הדבר הזה

ג.מ: ולכן אפשר להמשיך להתמקד בשיחה עכשיו, במה שיש עכשיו מסביב. לאור הדברים האלה אני חושבת שאולי אנחנו צריכים לפטור את המאזינות והמאזינים מסיכום הפרק

י.ר: האמת היא...

ג.מ: כי אז אני צריכה לחזור אחורה ולהיות כמהה לדעת מה למדתי ולהבין בדיוק מה הדבר החשוב והעיקר מול הטפל ואז לתת איזושהי תשובה למאזינות ולמאזינים

י.ר: ולהגיד הבנתי זן

ג.מ: טוב, אז עכשיו הבנתם למה הפורמט הוא ממש לא זן ואנחנו נסכם בכל זאת.

י.ר: אוקיי. תודה

ג.מ: הצ'אן הסיני מקפל בתוכו את נקודות המפגש בין הדאו והמהאיינה. אנחנו הזכרנו אחת מהן, והיא המפגש בין רעיון המהאיינה, שהמוחלט והיחסי הם אותו הדבר, ואין הפרדה בין מושגים או חלוקה לקטגוריות, ובין הרעיון של הטבע בדאו, לפיו הטבע נמצא בכל, הכל ישנו. בכל גרגר אבק מוכלים ריבוא הבודהות. הכרנו את סיפורו של בודהידהארמה, שהמסורת מייחסת לו את תחילת הזן והוא נחשב למורה הראשון בשושלת הזן. קיסר סין זימן אליו את בודהידהארמה ושאל שלוש שאלות: האם המעשים הטובים של הקיסר לטובת התורה הקדושה נצברים? בודהידהארמה השיב בשלילה. מה משמעותה של התורה הקדושה אם כך? בודהידהארמה השיב שאין לה משמעות, התורה ריקה. והשאלה השלישית, מי אתה? עליה השיב בודהידהארמה בשלילה נוספת. אינני יודע. תשובותיו של בודהידהארמה מלמדות אותנו את אופיו של הזן. הזן פרובוקטיבי, כלומר חורג מן המצופה. הזן נמנע מהגדרות ומתן כותרות לתופעות, ערכים ומעשים, והזן מזמין אותנו להבין שהעיסוק בכל מה שאיננו כאן ועכשיו הוא עיסוק ממגדר ומעורר סבל. בודהידהארמה שנמצא בכאן ועכשיו איננו יודע מי הוא, משום שכל תשובה תהיה פרשנות למי שהיה עד אותו רגע. מי שהוא עכשיו זה לכל היותר האדם שמשוחח עם הקיסר. למדנו שבודהידהארמה, כמו מורי זן רבים, סירב בדרך כלל ללמד אחרים. הסירוב נובע מהתחשוה הכנה שאין מה ללמד. אין נוסחה לחיים שלווים, אין נוסחה לחיים אתיים ונכונים, אלא רק היות במה שיש, וביחד עם מה שיש. בודהידהארמה שאל את תלמידיו שאלה: מה מוצאים כשלא מחפשים דבר? זהו קוואן, שעסק בפעולת החיפוש, במשקל שאנו מעניקים לה ובמצבו של מי שמחפש. קפצנו קדימה אל סיפורו של חווייננג, שהיה טבח במנזר שבו המורה עמד לפרוש וביקש מהנזירים לכתוב שיר שמסביר את הבנתם את התורה. השירים ילמדו את המורה מי מהם מוכן לרשת את מקומו. ראש הנזירים חיבר שיר שבו הוא מדמה את הגוף לעץ הבודהי ואת הנפש למראה שמשקפת את היש והיא משקפת כל תמונה, ולכן חשוב להסיר ממנה את האבק, כדי שהיא תמשיך לשקף את הכאן והעכשיו בלי סינונים. חווייננג ביקש שיקריאו לו את השיר משום שלא ידע קרוא וכתוב, ואז חיבר בעצמו שיר, שבו הוא מסביר שאין עץ בודהי, וגם מראה אין, ומכאן שאין ממה לנקות את האבק. בשירו הוא מדגיש את היעדר החיפוש, או את היעדר הכמיהה לעץ בודהי או למראה נקיה. היעדר החיפוש מותיר אותנו במה שיש עכשיו סביבנו ואיתנו. גם מסיפור זה מבצבצת סוגיית החיפוש, שרבים הוסיפו לעסוק בה. מאות שנים אחרי שנשאלה, אחת ההתייחסויות שקיבלה היא סדרת ציורי הפר, שתיארנו. איש מחפש פר. רק כשהאיש הניח לפר, הוא היה אחד איתו ואף הבחין בנוף שסביבו שלא ראה קודם, משום שהיה ממוקד בזיהוי עקבות הפר ומציאת הפר. סוף התהליך הוא חזרה לשוק, כלומר עזרה לאנשים נוספים להיפטר מסבלם היומיומי בתהליך של שינוי תודעה עמוק, שנפרד ממושאים שיש לחפש ומתחבר לכאן ולעכשיו. סיימנו במורה נוסף, בשם ג'או-ג'ו, שסיפק לתלמידיו תשובות, כשהם ניגשו אליו בחיפוש אחר הזן. הוא החזיר אותם באופן נוקשה, ללא פשרות, למציאות שסביבם. בישול, רחיצת כלים, עץ האלון שבחצר, היישים כולם. הם הזן.

תודה רבה לך על פרק שלישי בסדרה שלנו יחד, פרופ' אמריטוס יעקב רז, מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר ומרצה בנושאים זן בוהיזם ותרבות יפן, ומנחה קבוצות מדיטציה. תודה לאביטל שוסהיים-כהן תחקירנית הסדרה, רועי קטן טכנאי השידור, ירדן מרציאנו שהביאה את התכנית לשידור אליכם ותודה גם לה, תודה לכן ולכם המאזינות והמאזינים של המעבדה. האזינו לנו גם ביישומון אפשר למצוא בו את כל תכניות רשת כאן תרבות, אפשר להאזין לשידור החי, ולהיחשף לכל התכנים שיצרנו עבורכם בתאגיד השידור הישראלי. אני גיל מרקוביץ', נשתמע

See omnystudio.com/listener for privacy information.