גלגולי הזן בודהיזם: חלק 1

המעבדה The Lab

מקורות הזן הם מורכבים ושזורים בתרבויות רבות. פירוש המילה היפנית "זן" הוא מדיטציה. נלמד את גלגוליה של המילה עצמה, את התגלגלותם של הרעיונות, העקרונות, הדת, המנהגים מהודו והלאה. נכיר את סיפורו של סידהרטא, המפורסם בשמו המאוחר בודהה - זה שהתעורר.

עם פרופסור יעקב רז

גלגולי הזן בודהיזם / יעקב רז

פרק 1

גיל מרקוביץ: אנחנו במעבדה - תוכנית שבה נצא למסע בעקבות שאלה. מכיוון שכל שאלה היא עולם ומלואו וכל שאלה חושפת עוד הרבה שאלות המשך נייחד כמה פרקים לכל מסע. חוקרות וחוקרים ישבו איתי, גיל מרקוביץ, באולפן, ויחד נצעד בדרך המחקרית; מרגע הניצוץ והבעת העניין אל רגעיי הבלבול וריבוי השאלות, עד למה שאולי - אולי, לא הובטח - בסופו של דבר, נוכל לכנות תשובה.

הפעם אני יוצאת אל המסע עם פרופ' אמריטוס יעקב רז, מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר ומרצה בנושאי זן בוהיזם ותרבות יפן, ומנחה קבוצות מדיטציה.
שלום יעקב

י.ר: שלום

ג.מ: זה מאוד מרגש אותי שאתה כאן, זה וידוי אישי, משום שיש לי חלום להכיר את העולם הזה ובכלל את המזרח הרחוק, שאני קצת מנותקת ממנו, לא יודעת למה, זה פשוט קרה, וזה משמח אותי שבזכותך אני הולכת לצלול לעומק, לתרבויות שמשפיעות גם על האסתטיקה והפילוסופיה. איך אתה הגעת לזה? לנושא הזה?

י.ר: במקרה

ג.מ: מה היה המקרה?

י.ר: המקרה הוא שלמדתי באוניברסיטת תל אביב בחוג לפילוסופיה, לפני הרבה שנים ובין שאר השיעורים שהיו שם היה פתאום איזה שיעור שאני אפילו לא זוכר, נדמה לי שהוא נקרא פילוסופיה סינית, וזה היה כמעט השיעור היחידי בנושאים האלה, חוץ מהשיעורים המיתולוגיים של פרופ' שרפשטיין שלא מזמן הלך לעולמו, שהיו פילוסוף עם השוואה, ויש עוד מרצה, היה פרופ' מאוסטרליה שהגיע ונתן שיעור אחד או שניים וכנראה זה היה מתאים לי לשיבוץ בשעות והלכתי מתוך סקרנות. וואו. עכשיו את הרגעים של הוואו אני לא זוכר, אבל באמת אילולא היה השיעור הזה יכול להיות שלא הייתי מגיע לשם, אני לא יודע. לפני זה אני לא זוכר שקראתי באופן מיוחד או מתעמק או מוקסם דברים מסין, מיפן. אולי קראתי שירה יפנית פה ושם, אולי קראתי איזה מאמר, אולי קראתי משהו במקרה. אם היית שואלת אותי דקה לפני שנכנסתי לשיעור הזה, אם זה היה הוירוס ש - סליחה על הדימוי בימים אלה - שלא יעזוב אותי כל החיים, אני לא חושב שהייתי אומר שזה העניין. הייתי יכול להגיד עוד כל מיני כיוונים, לא חשוב עכשיו, בין כה וכה הם לא חשובים, וגם עסקתי בדברים אחרים, אבל הטקסט שנלמד שם היו שם שני טקסטים שנלמדו, אחד היה קונפוציאני ואחד היה דאואיסטי. הדאואיסטי היה משהו שנדבר עליו בהמשך בפגישה הבאה, דאו דה ג'ינג, הדרך והסגולה בסינית. מהשיעור הראשון עשינו את זה בסינית, כלומר למדנו גם סינית אגב הדבר הזה

ג.מ: יופי, אחלה דרך ללמוד שפה, בפילוסופיה

י.ר: נכון, פילוסופיה מלפני 2500-2600 שנה, ואיפשהו באיזשהו מקום שאני לא יכול להסביר אותו זה כבר אותי. במקביל גם כשהייתי בשנה ב, ג, אני לא זוכר, הגיע לארץ סגן מורה זן צעיר ששהה בארץ איזה 10 שנים או יותר, שהמורה שלו שלח אותו להיות באיזור הזה, כאיזושהי שליחות, איך נקרא לזה - בודהיזם מעורב פוליטית, והוא היה המורה הראשון שלי. הלכתי אליו, אני חושב שפחות או יותר באותה מידה של סקרנות כמו שהלכתי להופעות ג'אז או לדברים אחרים. מין כזה מדליק כמו שאומרים היום. מדליק, יש פה איזה זהו, ושני הדברים האלה, אחד באוניברסיטה, עם אותו מורה שכבר עליו השלום, לסלי, והמורה הזה שגם עליו השלום, קיודור אושי קראו לו, איפשהו היה שם איזו מסה קריטית שלא היה לה תקדים בביוגרפיה של הקריאה שלי או של ההתעניינות שלי, שום דבר. זאת אומרת, באמת אני יכולה להגיד בלב שלם שהגעתי לשם במקרה, הגעתי לפה במקרה

ג.מ: ואז אחרי שאתה מתמקם בנושא במקרה, איך אתה מחליט להתמקם גם באקדמיה? האם זה משהו שידעת שתרצה לחקור, פשוט עוד לא היית בטוח איזה נושא תרצה לחקור? כי גם לבחור באקדמיה זו בחירה גם שקשורה בעומק, באורח חיים כמעט

י.ר: נכון, נכון, זה אורח חיים, זה יכול להיות מה שאנחנו קוראים קריירה, אבל זה יכול להיות גם שליחות, משלח יד, אורח חיים באמת, אני גם כן לא חושב, זה רק בדיעבד אנחנו אומרים "תמיד חלמתי להיות אקדמאי", אני לא בטוח בכלל, עסקתי בזמנים מקבילים בתיאטרון וגם ביימתי קצת. זאת אומרת, העולם של יצירה, חקירה, של בחור צעיר במחצית השניה של שנות ה20 היה עולם מאוד פתוח, וגם האקדמיה לא הייתה ברורה מאליה. אבל גם משם, זה יהיה מאוד לא רציני להגיד שסתם התגלגלתי לזה, אבל איפשהו ראיתי אני חושב שמעבר לנושא ההוראה, עצם אולי ההוראה היא דבר שכן מושך את לבי ואז בעקבות ההתגלגלות שלי לעולם של הפילוסופיה הסינית אז הגעתי כמובן ליפן כי יש קשר והגעתי לאסתטיקה היפנית, לאמנות היפנית, לתיאטרון היפני, לשירה היפנית, וגם אז זה הקסים אותי ובאמת שקעתי בזה עמוק מאוד, במקביל לפילוסופיית הזן, קישרתי בין שניהם ואז נודע לי שיש מלגה מטעם ממשלת יפן שנותנים, שהתחילו לתת כבר כמה שנים קודם לכן, שהיא נותנת שנתיים של מלגה מלאה ביפן, ואמרתי זה מדליק, אם כבר יפן אז כדאי להיות שם. זה נשמע לא רציני אבל זה היה רציני ולא רציני. יאללה, נלך לשם ונראה. ניגשתי לשגרירות, קיבלתי את המלגה וthe rest is history. נסעתי לשם, הייתי שם כמה שנים, אחרי זה חזרתי וביקרתי, התרבות הזאת נכנסה לדמי שיש בה גם את האלמנטים של הצד של התרבות היפנית והצד של הבודהיזם, של הזן במיוחד, כי הזן כמו שאנחנו מכירים אותו במידה רבה הוא עם צבע יפני. לא רק, אבל במידה רבה הוא עם צבע יפני, כי זאת הצורה שהזן הגיע למערב. דרך הדלת היפנית. ושם יכולתי לראות היבטים שונים של הזן ושל תרבות יפן. לא כל תרבות יפן היא זן, זו טעות להגיד את זה בצורה הזאת

ג.מ: אנחנו עוד נדייק במהלך השיחות שלנו

י.ר: זהו אני יודע, ושם גם ראיתי את הבשר והדם של הדבר הזה, הביטויים שלו באמת באורחות החיים, ביום יום, ושוב מבחינת השתייכות נקרא לזה סקטוריאלית. יש מעט מאוד אנשים שהם סקטוריאליים בזן היפני. זאת אומרת בסך הכל זה שייכים לסקטור הזה, מבחינת המסורת שלהם, פחות מעשרה אחוזים מהאנשים היפנים אבל זה לא משנה. זה כמו שאנחנו יכולים להגיד שהתרבות היוונית נוכחת בהיסטוריה האירופאית בצורה הרבה יותר מהיוונים, יש משהו שנוכח שם, לא רק זן בודהיסטי נוכח שם בכל מיני דברים עד פרסומות לפעמים, וגם יש לו גם דרך שהיות ותרגולים ממש במדיטציה גם לפני שנסעתי, עם אותו מורה שהגיע ושהה בירושלים. ואיפשהו לאט לאט התארג לו, הייתי אומר לאיזה מסה קריטית שאומרת "אוקיי, בזה אני רוצה לעסוק"

ג.מ: אני רוצה לשאול אותך לגבי הכלים שבהם אתה חוקר. הרי אתה כבר מספר לי שאתה גם עצמך מתנסה בכל מיני פרקטיקות שהן מקובלות בתרבויות שאתה חוקר, גם שהית במקומות שהם הדבר ממשיך וחי ונושם ובו נכתב גם שנים אחורה, אז מה הכלים שלך? הם היסטוריים, הם אנתרופולוגיים, איפה בדיוק אתה חוקר, או בעזרת מה?

י.ר: שאלה טובה, וכחוקר מכיוון שאני כבר אמריטוס אני יכול להגיד את זה בגלוי, שמבחינתי החקירה של הדברים האלה היא חקירה רב תחומית, בינתחומית, חלקם באמת אנתרופולוגיים, חלקם היום היינו קוראים לזה חקר התרבות, אז זה לא היה קיים כל כך המושג הזה, חלקם של מדע הדתות, חלקם של פילוסופיה. ואני חושב שכל החלוקות האלה הן חלוקות שהגעתי לשם, ראיתי שהחלוקות האלה הן חלוקות מערביות מאוד

ג.מ: לא רלוונטיות

י.ר: לא רלוונטיות. כלומר, מי שקיים שם בתרבות הזאת, כמו שמי שקיים בתרבות הזאת, שלנו, יבוא מישהו מסטנפורד ויגיד "זה שייך למדע הדתות וזה שייך לאנתרופולוגיה וזה שייך להיסטוריה", אין ספק שהדברים האלה מעורבים זה בזה, יותר הייתי לפעמים בכלים פילוסופיים דתיים, ואני חושב שהחלק של ההתנסות והשהייה במרקם התרבותי, ואני רוצה להגיד משהו מאוד חשוב, מלא סתירות. זה לא נקי שם, זה לא סטרילי שם, כשחוקרים ספר על זן או זן יפני אפילו אז יש שם איזו סטריליזציה של חומר, שהוא בשטח לא קיים. הסתירות הפנימיות בתוך הקונפוציוניזם, בתוך הדאואיזם, בתוך הזן, בתוך יפן, הן סתירות פנימיות עמוקות והן חלק מהמרקם הטבעי של התרבות, ולכן להיות שם היה גם מכה מתודולוגית מאוד חשובה. מכה במובן הטוב של המילה

ג.מ: כן, טלטלה מתודולוגית, היית צריך לחשוב מחדש על ה

י.ר: גם תרבותית. דתי חילוני, אלה מושגים שלנו. דת, בשונה מפילוסופיה, אלה מושגים שלנו. אסתטיקה בשונה מדת, זה מושגים שלנו. אומנות בשונה מדת זה מושגים שלנו. הגעתי לארץ מודרנית, לא הגעתי לארץ, אני יודע שמשמרת כמות שהוא באופן מוזיאוני את התרבות. כבר אז היא הייתה ארץ מאוד מודרנית, כלומר היה שם מכה מתודולוגית ממדרגה ראשונה של עצם החשיבה האקדמית. עכשיו, הייתי צריך להגיע למסלולים מסוימים כשחזרתי ארצה, חלקם היו באמת בפקולטה לאמנויות, ואחר כך באמת נוצר והייתי חלק גם מהיצירה של החוג ללימודי מזרח אסיה, אבל החוג ללימודי מזרח אסיה וזו הערה מתודולוגית, הוא בעצמו, הוא הגדול בארץ, הוא אחד הגדולים בעולם דרך אגב, באוניברסיטת תל אביב והוא רב תחומי

ג.מ: זאת אומרת שבבנייתו היה ברור מראש שאי אפשר להפריד את הכותרות האלה

י.ר: גם היוצרים שלו אחד היה היסטוריון, ואחד היה פילוסוף, וכו', זאת אומרת הצוות הראשוני שלו היה בתפיסה, שאפילו אם היא לא הייתה לגמרי מודעת לנו, אבל היא כן מודעת לנו, הייתה רב תחומית. שאי אפשר ללמוד תרבות בלא שיהיה לזה פן היסטורי, פן וכו'. אחד האנשים מתמחה יותר במתודולוגיה היסטורית ואחד מתמחה יותר במתודולוגיה אנתרופולוגית וכו'. במשך הזמן גם עשיתי דברים שלא נדבר עליהם כאן שהיו אנתרופולוגיה טהורה. גם חקר של נשים עניות ביפן שהסתובבתי איתן. כלומר, צפייה משתתפת לא במובן שנעשיתי שמאן או, גם כתבתי על זה ספר בעברית, העולם של היאקוזה והעולם התחתון היפני, כלומר, ההיבטים השונים של התרבות בשבילי היו היבטים שונים של אותו עניין, שאי אפשר לעשות באופן מלאכותי או אקדמי-מערבי, או בכלים מתודולוגיים מערבים את ההפרדה שלו. יחד עם זה אני יכול להגיד, וגם במשך השנים יש התפתחות, ואני לא מתכוון מרע לטוב אלא השתנות בכלים שאני משתמש בהם, בהסתכלות שלי, ולכן השיעורים שלי באוניברסיטה הם לפעמים על מיסטיקה, לפעמים על אסתטיקה, בקורס הקרוב עוד חודש אני מתחיל על אמנות, ולפעמים פילוסופיה-פסיכולוגיה, לפעמים מדע ובודהיזם, לפעמים חקר התודעה. עכשיו, אני לא מתיימר להיות מומחה בדברים האלה ושלא ייצא מכאן משהו שאומר "אוקיי, הבן אדם הזה הוא איזה לאונרדו דה-וינצ'י בן ימינו", לא. אני נעזר באנשים שאני עושה איתם שיתוף פעולה, ואנחנו יוצרים דיאלוגים מרתקים בסמינרים, ויש דברים שבהם אני בקי יותר, זה נכון. ואחרון, שמבחינתי התצפית המשתתפת כמתודולוגיה אנתרופולוגית היא דבר חשוב מאוד. היא מתודולוגיה שכאילו ניכסו אותה לאנתרופולוגיה, אבל לא. תצפית משתתפת זה אומר שאני עצמי עשיתי את הדברים האלה, לאו דווקא בשביל התוצאות המחקריות שלהם, כשהתחלתי לעשות מדיטציה לא ידעתי שאני הולך להיות חוקר של הדבר הזה, עשיתי מתוך סקרנות. קוראים לזה היום מחקר פנומנולוגי, מחקר מגוף ראשון וזה היה בשבילי בלי שידעתי שיהיה לזה שם, זה היה מחקר בגוף ראשון גם. גם, אבל אני קורא טקסטים סיניים, יפניים, הודיים, סיניים ויפנים אני קורא גם במקור, הודיים זה מכלי שני לפעמים, כלומר המשתתפת אינה אומרת "רק אם אתה שוהה חמישים שנה במנזר אתה יכול להגיד משהו על זה", לא. יש לי גם כלים טקסטואליים, פילולוגיים, דתיים, היסטוריים, וכו', וזה על רגל אחת

ג.מ: ממש בקצרה מעניין אותי לשאול גם על הצד הנחקר, מושא המחקר שלך, האם הם מדי פעם, כשהם אנשים ולא טקסטים, האם הם מתעניינים באופן שבו או אז כשהתחלת את המחקרים, התעניינו באופן שבו "המערב" (במרכאות אני מסמנת כאן באולפן) מתייחס לתרבות שלהם, לסמלים, לאמנות, לשפה?

י.ר: כן מאוד, וזה בלתי נמנע. אם מישהו חושב שזה יכול להיות אחרת, לא רק שזה בלתי נמנע, זה גוזר במידה רבה את הצורה שבה אנשים מדברים אליי. קודם כל, מי שגבוה ביפן, זהו. זה היה, היום יש הרבה גבוהים ביפן, אבל מי שגבוה ביפן וזר ובא מן המערב מיד הוא בולט. זאת אומרת כשמדברים

ג.מ: אתה אומר את זה כי אתה אדם גבוה, המאזינים לא רואים אותך

י.ר: אני 1.85, ביפן של אז, היום יש כבר הרבה אנשים בגובה שלי ביפן, וזר, רואים עלי שאני לא יפני וכו', ולהגיד שעכשיו, הערה מתודולוגית מאוד עמוקה ואני לא ממציא אותה, זה להגיד שהוא מדבר אליי כמו שהוא מדבר אל חבר שלו זו תהיה טעות תודעתית מאוד עמוקה. הוא רואה אותי והוא מדבר אליי אבל יחד עם זה גם למדתי, אני אקרא לזה בלשון ליצנית מעט, להתיש אותם. להתיש אותם זה במובן שהם יפסיקו לייצג משהו קוהרנטי, והוא גם באותה שיטה אנתרופולוגית ובאותה גישה אנתרופולוגית שנקראת ethic לעומת emic, והגישה האמית אומרת שאני רוצה from the native´s point of view יש משהו מתעתע ועיוור קצת בדבר הזה. כשאני הולך לקהילה מסוימת של נזירים, של שמאניות, לא חשוב, של פושעים, של דברים כאלה, או של סתם אדם ברחוב שאני חי בתוכו, זה בלתי נמנע שהוא בהתחלה לפחות ינסה לייצג לי משהו. ולייצג לי משהו זה לעשות משהו שהוא יותר סטרילי ויותר נקי ויותר קוהרנטי ופחות עם סתירות ממה שהוא באמת, ואת הדבר הזה אני לוקח בחשבון וזה חלק מהשיח, לא יעזור

ג.מ: וגם למדת כמו שאתה אומר לטשטש את זה, או לנהל את זה.

י.ר: החיים, ואני אומר התשה בצחוק, זאת אומרת הייתי יושב עם החבר'ה והולך איתם, ומבלה איתם, גם עם המורים שלי לא רק בשיעור שהיו מלמדים אותי כל מיני דברים, למדתי ביפן, ולא רק עם עמדה של חוקר שמנסה להערים על הייצוגיות של הנחקר, אלא כי המרקם של החיים, גם הדברים הלכאורה לא רלוונטיות היו בשבילי מאוד רלוונטיים. לא היה לי דבר לא רלוונטי. גם אם המורה הנקי והסטרילי בשיעור הלך אחר כך והתרווח ועישן סיגריה וריכל, שזה היה דמות כמעט מנוגדת למקום שבו היה שיעור סמכותי, יפני מאוד וכו', זה בשבילי היה מאיר-עיניים. זה לא היה סתירה למורה אלא זה היה חלק מהמורה, ואז אני חושב שאולי היו לי הבנות ואולי יש לי עדיין והן כמובן משתנות, תיכף אני אגיד משהו גם על הדבר הזה, הן משתנות והן מורכבות והן אנושיות והן לא מחולקות לדיסיפלינות. מאז שפגשתי לראשונה את אותו מורה זן עברו עשרות שנים, ולמדתי אצלו, למדתי אצל מורים ביפן וכו', וצריך להבין שגם, זה לא שיש איזו ישות שנקראת זן ואני לומד להכיר אותה יותר לעומק, אלא אני גם מכיר אותה בצורה יותר מורכבת, והיא מורכבת ביסודה. היא לא איזשהו דבר, הזן היום אם להגיד את זה בצורה חריפה, הוא גם סוג של מותג. אני כאדם פרטי וגם כחוקר וגם כמרצה שאולי משפיע על תלמידיו, אני חלק מהמותג הזה. התחלתי גם כחלק מאיזשהו מותג. אז הוא היה פחות נפוץ מאשר היום, היום מוצאים אותו בעיצוב, בהוספיסים ובפסיכותרפיה, אז זה היה פחות אבל הוא היה כבר, גם קראתי דברים מערביים אז, מעטים מאוד שכתבו על זן, ואחד הגדולים שבהם היה אלן ווטס, זה היה מותג. אלן ווטס בעצמו היה מותג. והמותג הזה ממשיך להיות חי וקיים ואני גם חלק מבוני המותג

ג.מ: במערב, בתודעה המערבית

י.ר: בדיוק, בתודעה המערבית, ואולי השיחות שלנו יהיו גם פיזור של חלק מהמותג הזה, ולא לראות מה הוא באמת, כי אין מה הוא באמת, אבל לראות שיש פה מרחב הרבה פחות מוצק, הרבה פחות קוהרנטי, הרבה פחות עם הסמלים הפופולריים או לפעמים הפופוליסטים של מה שנקרא זן

ג.מ: הרבה פעמים תהליך מיתוג זה באמת מה שהוא עושה, הוא מצמצם הוא בוחר את השלושה ערכים הכי הכי מייצגים, ואז זה מה שהוא מעביר הלאה.

י.ר: אני אתן דוגמא בשביל להגיד דבר והיפוכו. לפני כמה שנים פשוט ראיתי באיזו, כנראה פרסומת באינטרנט, קרם פנים או קרם לחות שנקרא זן. עכשיו, זן אם תפתחי באינטרנט או בגוגל על כל נושא שתרצי, עיצוב גנים, עיצוב אפנה, פסיכותרפיה, ארגונים, תורות ארגוניות, כדורסל, כל מיני דברים כאלה, תמצאי אותו נסמך לכל דבר. עכשיו, זה אומר משהו שיש משהו במיתוג של הזן, שאומר "אוקיי, כדאי לקרוא לקרם לחות" - של לנקום דרך אגב, אולי הוא כבר לא קיים - יש משהו באיך שהוא התפתח במערב, גם בצורה הרצינית שלו וגם בצורה הלא רצינית שלו, איך שהוא התפתח לכדי זה שהוא מותג. העניין הוא שלפעמים גם כמלמדים ישירות בשטח, נגיד קבוצות מדיטציה או קבוצה שעושה עבודה רוחנית וכו', וגם כחוקרים, צריך לכבד את העובדה שזה קרה. אי אפשר להתעלם מזה, זו עובדה אנתרופולוגית, קרה משהו במגע הבין-תרבותי של הזן עם המערב, והמערב כבר עיבד אותו לצרכיו וזה בסדר. גם סין עיבדה את הבודהיזם הסיני, כמו שנראה, סליחה ההודי, עיבדה אותו לצרכיה. וגם יפן עיבדה את הזן-בודהיזם הסיני לצרכיה, וזה תהליך מאוד-מאוד טבעי ואני בגילוי נאות אני אגיד שלא יהיה קל, אבל ננסה, לזקק מתוכו מה שהוא "באמת" כאילו. כי מה שהוא באמת זה גם איך שאנחנו ממשיכים ליצור אותו.

ג.מ: מרתק. אני חושבת שאני מוכנה להתחיל לצלול אל הנושא עצמו, ואנחנו נתחיל מהבנת המילה אני מניחה. המילה עצמה, זן, ואז נשאל את השאלה איך היא באמת התגלגלה בסוף ליפן, כי המילה זן היא ביפנית. נכון?

י.ר: נכון, המילה זן היא ביפנית. הערה טיפה היסטורית מודרנית, המילה זן התגלגלה אלינו מיפן בגלל שהintroduction של הזן למערב היה דרך העיניים היפניות, דרך מורים יפנים רבים מאוד, נדבר על זה בהמשך. אחר כך זה היה כבר קוריאני וסיני, אבל המסה הגדולה במחצית הראשונה של המאה ה20 עד שנות ה60,70 זה היה בעיקר יפנים, ולכן המילה היפנית היא זו שהשתרשה. בעצם המילה המלאה היא זן-נה, שזה תעתיק פונטי של צ'אן-נה, שהקיצור שלו זה צ'אן, צ'אן זו המילה הסינית של הזן והיא קדמה למילה היפנית בכמה מאות שנים וגם היא, איזשהו שיבוש פונטי או הגייה פונטית של מילה שבמקור היא בפאלי, שזו השפה הבודהיסטית העתיקה, והיא ג'האנא, או דהיינא, בסנסקריט שפירושה מדיטציה

ג.מ: אה! אז הפירוש הוא מדיטציה?

י.ר: לשבת למדיטציה, צר לי לאכזב, לשבת למדיטציה

ג.מ: זה לא מאכזב, זה פשוט מפתיע

י.ר: עכשיו, זה לא אומר שזרם כזה כמו הצ'אן הסיני או הזן היפני היה בהודו. המילה התגלגלה, לא

ג.מ: לא מה שהיא מסמלת?

י.ר: לא הפילוסופיה ולא הפרקטיקה, ברור שהמקור הוא בודהיסטי ונתחיל בזה עוד מעט, אבל האופי המיוחד הזה שהתגלגל אל ימינו, שאנחנו רואים שיש איזה כזה משהו שהוא זני לא התחיל בהודו, אבל המילה התגלגלה. ולמה התגלגלה? אחרי כמה, הייתי אומר 200 שנה, כאשר ראו שיש איזה זרם שמתפתח בתוך הבודהיזם, ששם דגש מאוד חזק על מדיטציה

ג.מ: ישיבה בדממה, נשימות

י.ר: כל הדברים האלה, התחילו לכנות את החבר'ה האלה, שהם בעצמם לא הקימו ועידת ייסוד התנועה הקיבוצית, הם לא עשו דבר כזה, אבל גם בתוך טכניקות אחרות שעוד נדבר עליהם, הם היו הזרם שבכל הזרמים הבודהיסטיים של אז, שם את המדיטציה במקום יותר חשוב מכל זרם אחר, אז התחילו אחרים לכנות אותם זרם הצ'אן. או הצ'אן-נה, שקוצר לצ'אן וכשעבר ליפן הוא כונה זן-נה, ואחר כך קוצר לזן, וככה אנחנו קיבלנו את זה

ג.מ: וואו, אז כבר רק מהגלגול הזה של המילה אני יכולה להבין את המורכבות של מה שאנחנו ננסה לפרק כאן או להפוך כל זרם לקצת יותר ברור בפני עצמו או עומד בפני עצמו, לראות את ההשפעות וכו', ואני רוצה שאנחנו נדבר על העקרונות של הבודהיזם ההודי, שנדמה לי שממנו נצטרך לצאת, או איך הוא שלוב בסיני, תיכף אתה תסביר לי, וכמובן את בודהה נצטרך להכניס לשיחה

י.ר: כן

ג.מ: אז מאיפה מתחילים? כמה רחוק אחורה אנחנו הולכים?

י.ר: קודם כל אנחנו מתחילים באנחה, בא'. נתחיל באנחה, אנחנו הולכים למעלה מ2500 שנה אחורה, ושוב אני חייב להגיד ואני אשתדל לא לחזור על זה יותר מדי, מה שאנחנו קוראים בודהיזם הוא איזשהו כינוי מערבי שהתחיל במאה ה19 שנתן למאות זרמים ווריאציות שמתקיימות מאפגניסטן, היום כבר לא, ועד אינדונזיה, שהתקיימו לאורך ההיסטוריה, דרך סרי-לנקה, תאילנד, בורמה, טיבט, נפאל, סין, קוריאה, יפן, וייטנאם, אינדונזיה, מאות ואלפים של זרמים ושל תת-זרמים ושל פילוסופיות ופילוסופיות נגד, וזה מאוד מאוד מורכב. יחד עם זה, בתוך הדבר הזה כמו בטבע, איזה ערוץ הולך, מכנס לו את היובלים הקודמים והולך לו לאיזה מקום חדש, מפלס לו איזה דרך, עוד פעם מגיעים יובלים, ככה זה הולך

ג.מ: אז זאת הכללה של אדם חיצוני שמסתכל על ריבוי תרבויות

י.ר: לגמרי, אין מהלך שנקרא בודהיזם בעולם. היום אפשר לדבר בקלות, לטוב ולרע, על בודהיזם מערבי ועל זרמים בבודהיזם המערבי, לטוב ולרע במובן גם של רידוד אבל גם של פיתוח מאוד מרשים. לכן אני אומר בשביל להזהיר את עצמי, אותך ואת המאזינים, להזהיר לא במובן המשפטי של העניין, אלא שאנחנו הולכים לעשות איזה מהלך שיתפתח בסופו של דבר לזן, ולא איזשהי תמונה כללית שהיא נושא לקורס אחר או לסדרה אחרת על המגוון האינסופי הזה שנקרא בודהיזם. לא פחות אם לא יותר, מאשר הנצרות. הרבה יותר אפילו מאשר הנצרות. אוקיי, אם את חושבת על מספר הזרמים ותת-הזרמים והמסדר הזה והמסדר ההוא והכרמליתים והפרנציסקנים והמתודיסטים, אני לא רוצה למנות - הרבה יותר בבודהיזם, בין השאר כיוון שהמרחב הגיאוגרפי שהבודהיזם הגיע אליו, תחשבי מאפגניסטן ועד אינדונזיה

ג.מ: זה עצום

י.ר: זה עצום, זה חצי אוכלוסיית כדור הארץ, שבה כל, וזה חשוב להגיד, כל תרבות מקומית שלקחה את הבודהיזם, שאימצה את הבודהיזם, שהתחילה ללכת עם הבודהיזם, העניקה לו את הצבע המקומי ולפעמים עשתה בו מהפכה, לא פחות

ג.מ: וואו

י.ר: משהו אנלוגיה היסטורית. לא יודע מה היה קורה לנצרות אילו הייתה נשארת בארץ ישראל. היא עברה לרומא, שם הייתה המהפכה ששינתה גם את הנצרות וגם את כל ההיסטוריה. משהו דומה קורה. אז אנחנו מתחיל 2500 שנה אחורה, בעולם זו המאה ה5-6 לפנה"ס, בעולם ההודי כבר יש זרמים דתיים רבים, זרמי פילוסופיה רבים מאוד מפותחים. כלומר, פילוסופיה הודית היא בזמנו של בודהה כבר באחד השיאים שלה, וזו לא פילוסופיה אחת, אלא פילוסופיות סותרות, מתנגדות, מתווכחות, והחברה ההודית מבוססת אז כהיום, קצת לצערנו אבל זה עבודה שלהם לעשות, על קאסטות ועל חלוקה מאוד מאוד חמורה, של תחומי ידע, של מקצועות וכו'. בשכבה העליונה נמצאים מה שנקרא ברהמינים, שאלה האנשים שעניינם בדת, הכוהנים שלנו, ושהם בדרך כלל משכבה של עם שכבש את הודו לפחות 1000 שנה לפני כן, ארים הם נקראו. לא הארים הנאציים אבל ארים, קרובי משפחה של האירופאים. הם הביאו פילוסופיות משלהם גם, התערבו בפילוסופיות המקומיות, כך שהאדם שנקרא בודהה, זה לא שמו הפרטי, עוד מעט נגיע לזה, הוא לא מגיע לאיזשהו מקום שבו יש דלות פילוסופית או דתית. להיפך. הוא מגיע למקום שבו גם ההמשכיות שלו אבל גם החתרנות שלו מאוד מרשימות. הוא מגיע למקום בוגר מאוד, לא כל העם זה ברור, אבל בשכבות הפילוסופיות והדתיות, כמו המשנה שלנו, שבאה כסדר שני על התורה, יש גם סדר שני או שלישי אפילו על כתבי הקודש ההודים הקדומים, כאשר בתוכם יש איזו הצבעה, או חקירה מאוד אמיצה של הריטואלים הקדומים, של הטקסטים הקדומים. בסופו של דבר, תוך כדי שיחות שנמשכות מאות שנים בין תלמידים למורים מדובר על איזשהו עצמי, שנקרא אטמן, בפילוסופיות ההינדיות נקרא להן לצורך העניין עם הכללה, ושיש מעבר לאדם הפרטי, מעבר לאדם הביוגרפי, אנחנו נקרא לזה ככה פה. יש איזשהו עצמי קוסמי, אוניברסלי, ושהעצמי הפרטי, הביוגרפי, איפה נולדת, מה המקצוע שלך, מה השם שלך וכו', לא רק שאיננו מייצג נכוחה את העצמי הזה אלא מסתיר אותו

ג.מ: ואז יש לי איזושהי מטרה לגלות את העצמי הקוסמי הזה?

י.ר: כן. זאת אומרת המטרה הרוחנית של האופנישדות, זה הטקסטים שהם סדר שני ושלישי של הטקסטים הקדומים שנקראים וודה, זה כן. המטרה הרוחנית העליונה זה המקום שבו אדם רואה באמצעות פרקטיקות מאוד מפותחות, יוגיות, מנטרות, כל מיני תמונות, ינטרות וכל מיני דברים כאלה, תנועות וטקסים וכו', כבר לא היו קורבנות אז אבל דימויי קורבנות וכו'. חלק מהטכניקות כבר היו מאוד עמוקות, גלגולים שלהם אנחנו כבר רואים ביוגה המודרנית, אבל דרכן האדם רואה, אם אני לוקח לרגע אחד משל אופנישדי מאוד מפורסם, הוא רואה שהכלי הזה והצלחת הזאת והבקבוק הזה והכלי שבו אני מאחסן את החיטה ואת השמן וכו', הם כולם עשויים מחומר למרות שהם נראים שונים, הם כולם עשויים מאותו חומר. והחומר הזה שממנו גם הצלחת וגם הכד וגם כל הכלים האחרים שעשויים חומר, כלומר מה שאנחנו קוראים בטעות חימר, זה האטמן. כלומר האדם הפרטי רואה שהוא עשוי מחומר קוסמי אוניברסלי, ויש שם משהו נצחי קיים, ותכליתו של האדם העושה עבודה רוחנית, ובעצם הייתי אומר בצורה גסה להיפטר, או לראות, to see through, האני הפרטי הזה

ג.מ: שהוא מבלבל

י.ר: וגם שקרי במידה מסוימת, והסבל שיש כתוצאה מזה שהוא לא רואה, כי יש איזה חופש הרבה יותר גדול, יש כוח יותר גדול מכוחו הפרטי של אדם

ג.מ: זאת אומרת שדווקא ההתבוננות, או השהיה או ההבנה של האני העצמי האינדיבידואלי, זה גורם סבל? זה מקור לסבל?

י.ר: חוצצת, על פי התפיסה ההינדית. עכשיו הבודהה, שתיכף אספר כמה דברים על האיש מהמעט שידוע עליו והרבה ידוע לנו מהאגדות, ויש פה הבניה. צריך לראות גם מתודולוגית שיש פה הבניה, אבל ההבניה הזו מקובלת עלי במובן הזה שככה, אלפיים חמש מאות שנה, כמו ישו, כמו משה, יש הבניה שאומרת "מהי החוכמה התרבותית, הדתית, הפילוסופית שבנתה אדם כזה?" גם אם הוא בדוי לחלוטין, זה לא מעניין אותי. אז נלך אליו ונראה איך הוא המשיך וגם איך הוא מרד. הוא היה גם ממשיך וגם מורד, כמו ישו. היה ממשיך ומורד

ג.מ: בודהה מילולית זה באמת זה שהתעורר?

י.ר: בדיוק

ג.מ: או, אז תספר

י.ר: זה לא זה שמואר, אלא זה שהתעורר, יש טעות נפוצה, זה לא enlightment, זה awekend. אם כבר. זה מטאפורה, וזה לא שמו הפרטי, שמו הפרטי היה סִידְּהַארְתָּה גַאוּטַמָה. לפי הסיפורים, וגם כאן אני מסנן מתוכם דברים באופן לא שרירותי לגמרי, אבל הוא היה בן של מלך, ממשפחה שנקראה שקיא, אחד השמות שלו זה שָׁאקְיַמוּנִי, המורה לבית שקיא, ושוב לראות שמסע החיים שלו הוא מסע רוחני מסוים באופן סימבולי ולאו דווקא ביוגרפיה במובן ההיסטורי. מסופר שאמא שלו מתה בלידתו, ואחד הסיפורים מספר על זה שהוא שאל בידעונים, את אחד הנביאים שם, המלך שאל מה יהיה עם הקטן הזה

ג.מ: אבא שלו

י.ר: אבא שלו שאל, המלך, והוא היה בן מלך. הוא שאל אותו, ואז אני מקצר - אחד מאלה אמר "אם הוא יראה חולי זקנה ומוות", יעני סבל, אם הוא יראה את הסבל האנושי הוא יהיה מורה רוחני גדול. אם הוא לא יראה סבל, הוא יהיה מלך ולוחם

ג.מ: דגול

י.ר: בדיוק, מהקאסטה השניה, שזה הקאסטה של המושלים והלוחמים ואז מסופר אותו דבר מוזר מאוד, אני אקרא לזה גם מבחינה הורית וגם מבחינה פסיכולוגית, הוא סגר את הבן הקטן, את סידהרתא הקטן הוא סגר אותו בעצם בעולם סטרילי כדי שהוא לא יראה חולי, זקנה ומוות

ג.מ: שלא ייחשף לסבל

י.ר: ברור לנו מיד במשפט הזה שזה אבסורד וזה בלתי ניתן, מה זה - לא ראה ציפור מתה? המשרת שלו לא הצטנן? האחרים לא מתו, לא בסביבה, העונות לא התחלפו? ואכן, הבודהה, whoever he was, מספר בדיעבד לתלמידים שלו שהוא ראה את הדברים האלה, שאי אפשר. אבל האירוע המכונן לכאורה, אני אומר את זה קצת באירוניה, כשהוא יצא עם הרכב שלו כשהוא ראה איש חולה, הוא ראה איש זקן, הוא ראה גופה שמקוננים עליה והוא ראה סבל. אלה שלושה סמלים של הסבל האנושי הקיומי. הקיומי, לא הפסיכולוגי, אני לא מסתדר על הבוס שלי, אלא הקיומי. אנחנו מזדקנים, אנחנו מתים, אנחנו חולים, ואלה דברים בלתי-נמנעים, יש עוד דברים בלתי נמנעים, וזה היכה אותו בתדהמה כשהוא ראה את הדבר הזה. גם אם זו אגדה, זה סמל הייתי אומר להתעוררות שיש לנו לפעמים אחרי שנים כשאנחנו בקרבת סיפור מוטעה לחלוטין, פתאום אנחנו מתעוררים ואומרים "וואו איך לא ראיתי את זה, סיפרתי לעצמי סיפור". במקרה הזה מספר הסיפור זה אבא שלו, אבל הוא גם כן חלק מנקרא לזה הפסיכולוגיה הזו, שחייתה בעולם סטרילי, שמדמה לעצמו עולצםל ללא חולי, זקנה ומוות. והוא ראה גם אדם רביעי, ראה אדם שראה אור בעיניו, ואת כל אחד מאלה הוא שאל "מה קורה לך?". כי כאילו הוא ראה את זה פעם ראשונה בחייו, בגיל 29 mind you

ג.מ: והם הסבירו לו?

י.ר: והם הסבירו לו. אני חולה, והרכב שלו אמר "כולם חולים". וכשהוא ראה איש זקן, על מקלו וזה, הרכב שלו אמר "כולם מזדקנים, אם לא מתים מיתה מוקדמת". וכשהוא ראה את הגופה ומקוננים עליה, הרכב אמר "הכל חולף. הכל מת", ואלה דברים שמבחינת האגדה, זו אגדה סימבולית, זה היה מאוד חריף לאדם לראותא ת המכה הזאת של הקיום היסודי של סבל, לא איזשהו קישוט של סבל. ואז הוא ראה בן אדם שהיה כנראה נזיר, לא נזיר בודהיסטי כי בודהיזם לא היה באותה תקופה, אבל איזשהו נזיר שיצא והוא ראה אור בעיניו והוא אמר לו "אני פרשתי ואני עושה עבודה רוחנית, נקרא לזה ככה", והוא אמר כזה אני רוצה להיות כי הוא ראה איזו שלווה, איזה אור

ג.מ: בניגוד גם לשאר המפגשים עד אותו רגע

י.ר: בדיוק, ואז הסיפור מספר שהוא יצא לפרוש. היה לו כבר תינוק, זאת אומרת הוא היה נשוי והיה לו תינוק

ג.מ: אז הוא עזב את המשפחה שלו?

י.ר: הוא עזב את המשפחה שלו, זה בדרך כלל הבודהיסטים המערביים לא מספרים. לא רק זה, אלא שפעם אפילו כתבתי לבודהה מכתב, מה שנקרא אני אומר את זה בצחוק, אבל הוא קרא לו ראהולה לבן. ראהולה זה אזיקים. זאת אומרת, יש פה משהו מאוד כואב, מאוד מקומם אפילו הייתי אומר. ברור אני יודע, היום בעולם שלנו הייתי אומר, אתה בשביל המסעות הרוחניים שלך עוזב גם את משפחתך וגם את הילד שלך וכו' והולך לך בשביל זהו, אבל גם אם אנחנו הולכים על זה כסימבולי, אולי הוא ראה משהו. ואני לא מנסה להצדיק את המעשה אבל זה הסיפור, והסיפור שהוא קרא לו אזיק. זה נורא ואיום

ג.מ: זה נורא ואיום בהקשר של איזה רגשות זה יכול לשקף לנו שהוא הרגיש

י.ר: יותר מאוחר, אם זה מנחם, אז גם הבן שלו וגם אשתו הצטרפו לסאנגה שלו, לקבוצה הרוחנית שהוא יצר, אז היה שם איחוד משפחתי לאחר ההתעוררות. הוא פרש, הוא ניסה כל מיני דברים, אבל הוא פרש לקבוצה מאוד קיצונית יוגית, גם היוגה מאוד מגוונת אבל הוא פרש לקבוצה מאוד קיצונית, שעניינה היה - שזה דברים שקיימים עד הודו המודרנית אגב, וגם בדברים קיצוניים אסלאמיים או יהודיים או נוצרים - הפרישה הייתה פרישה מוחלטת, שלילה מוחלטת של החיים היומיומיים, שלילה מוחלטת של הגוף. זאת אומרת, הגוף הוא איזה מכשול לחירות הגדולה שאמורה להיות בסוף הדרך, לנירוונה

ג.מ: הוא חלק מיוצרי הסבל, הגוף

י.ר: נכון. הגוף וגם הרוח, אפילו. הזרמים שבהם מדובר הם זרמים מאוד קיצוניים שאפילו התודעה היומיומית, תודעה חושבת בכלל הייתה בשבילם מכשול לחירות שהיא האטמן הזה, שבו האדם מתמזג, או לא רק יודע שיש הוויה כזאת אלא מתמזג איתה לחלוטין. זה היה עולם של סגפנות, של צומות וכו', עד שיום אחד באיזשהו אקט שלי נוגע ללב מאוד, והוא מופיע בסיפור, שהוא ישב שם והוא נראה רע מאוד, ריח רע עלה מפיו, שערותיו נשרו, והוא היה חולה מרוב הצומות האלה, נערה צעירה הביאה מנחה לאלים, קערית אורז מתוק, והיא ראתה אותו שהוא סובל והיא נתנה לו והוא הסכים לאכול. היו לו כבר אז חמישה תלמידים שמאוד התאכזבו ממנו

ג.מ: לא מספיק סגפן

י.ר: אבל העובדה שהוא הסכים לאכול היא בעיני עוד לפני האירוע המכונן שהיה ההתעוררות שלו, היא אירוע מכונן, במובן הזה שמשהו הוא ראה שם. משהו שהוא לא רק רעב לאורז, אלא הוא פרץ פעם שניה

ג.מ: משהו בנתינה?

י.ר: משהו בנתינה, משהו בהסכמה לאיזה אישור של היום יום, של האורז. זו פריצה שניה שלו. פריצה אחת, לטוב ולרע, הייתה זה שהוא עזב חיי עונג, שליטה, מלכות, נסיכות, אושר וכו', ופעם שניה. הוא עזב מצד אחד את העושר, הכמעט נצחי שהובטח לו, ופעם שניה הוא פרש מהעוני, מהדלות, לא רק מהדלות הסוציאלית, מהסגפנות ששוללת. אז הייתי אומר שפעם אחת הוא פרש מהשפע, והנצחיות לכאורה, ופעם שניה הוא פרש מהעיון, מהכמיהה לעיון ולשלילה. זה הבודהיזם על רגל אחת. זאת אומרת, שתי פריצות הדרך שהוא עשה בחייו, בין אם זו האמת או לא, זה לא משנה לי, ואז הוא התיישב ואמר אני רוצה להבין את סיבת הסבל האנושי. ואז בארבע אשמורות של הלילה, וזה כבר בפגישה הבאה שלנו, הוא הבין כמה דברים, ואולי נסיים במשהו שהוא סיפור, שמסופר על הרגע הזה. מלא, שהיה מלך השדים, ראה שהוא מתיישב תחת עץ הפיקוס המפורסם בבודגאיה, והוא ידע שהוא הולך להתעורר ולהבין את טבע הדברים, ואולי לא יהיה לו תפקיד, כי הוא השטן. הוא הפריע, שאל אותו "מי יהיה עד להתעוררות שלך?". תראה, יש לי עדים, כל השדים

ג.מ: לכל פעולה

י.ר: אני אהיה הער, לא אתה. ואז מסופר משהו שמבחינתי הוא מאוד מרגש. בודהה, שהוא עדיין לא בודהה, סידהרתא, נוגע ביד ימין שלו באדמה, הוא יושב את ישיבת המדיטציה המפורסמת, רגליים משוכלות, הוא נוגע ביד ימין באדמה והוא אומר "האדמה עדה לי". ואז האדמה שואגת, יש פה משהו מיתולוגי מאוד מאוד מתפרצת, אבל האדמה עדה לי זה משהו שמקשר אותו עם העולם באיזושהי צורה, בלשון של היום, קצת פוליטית, נקרא לזה אקולוגית. זאת אומרת, זה לא לבד מה שקורה לי, זה משהו שמחובר עם כל האדמה, ובתום אותו לילה מסופר שהתעורר, זו המילה בודהה, האדם שהתעורר, הבין את סיבות הסבל האנושי, גם טיבו של הקיום, ושקל כמה שבועות איך הוא יעביר את זה הלאה, איך הוא ימסור את זה הלאה

ג.מ: מיד היה לו ברור שזה משהו שהוא צריך לעשות? אתה לא יכול פשוט להתעורר ולהמשיך לחיות חיים ערים?

י.ר: שאלה נפלאה, לא, זה לא היה ברור לו מהרגע הראשון, שהוא יעביר את זה גם הלאה, שהוא ילמד את זה, שינסה לעזור לאחרים. זה הגרעין של הרעיון של הבודיסטווא, עוד נדבר עליו, זה שמבין אבל לא מבין הלאה בדרך שלו להתעוררות ולארמון הפלאים שיש בקצה הדרך, אלא הוא רוצה למסור את זה. הוא רוצה למסור את זה באיזושהי צורה שתעזור לאחרים, ואז הוא הולך כברת דרך, פוגש את תלמידיו שנטשו אותו בגלל שהוא אכל אורז, והם רואים שמשהו קרה לו, ואז הוא אומר להם את הדרשה הראשונה, הייתה או לא הייתה, זה לא חשוב

ג.מ: כך לפי המסורת

י.ר: כך לפי המסורת

ג.מ: ושם נמשיך בפרק הבא. נסכם!
המילה זן היא מילה יפנית שהתגלגלה אל המערב מתרבות יפן, אבל מקורות הזן הם מורכבים ושזורים בתרבויות רבות, לא רק בזו היפנית. המילה המלאה היא זן-נה, מקורה במילה צ'אן-נה, בשפה הסינית. מילה סינית זו הגיעה מהמילה ג'הנא בשפה פאלי, שהיא שפה הודית. הכתבים הבודהיסטים הראשונים נכתבו בה, ופירושה הוא מדיטציה. כפי שהתגלגלה המילה בין מדינות ותרבויות, כך התגלגלו גם העקרונות, הפילוספיות, הדת, המנהגים והשתנו בהשפעת הזמן והמקום, מהודו, עד אפגניסטן ואינדונזיה במשך 2500 שנה. זו הסיבה שחשוב להדגיש שבמילה בודהיזם או במילה זן, מוכלות תורות רבות, זרמים ואורחות חיים שונים אלה מאלה. נקודת ההתחלה שבחרנו היא סיפורו של בודהה, שחי במאות ה-5-6 לפני הספירה, ונולד למשפחת מלוכה בשם סידהרתא. אמו מתה בלידתו ואביו רצה שיגדל להיות לוחם כמוהו, ולכן גידל אותו כך שלא ייחשף לסבל לפי עצה נבואית שניתנה לו. למרות זאת, סידהרתא ראה מקרים של סבל, חולי, זקנה ומוות, משום שאלה מאפיינים יסודיים של הקיום. כשהיה בן 29 אפילו פגש את צורות הסבל האלה באופן בלתי-אמצעי. לאחר מכן פגש פרוש וראה אור ושלווה בעיניו. לכן החליט שאלה החיים שהוא רוצה לחיות .סידהרתא פרש מחייו, חיי עושר ומשפחה, והקדיש כל רגע לניסיון להבין את מקור הסבל בעולם. הוא נמנע מכל תענוג ואף עינה את גופו אך בסופו של דבר פרש גם מסגנון חיים זה. סימנו שתי נקודות מרד חשובות בחייו: האחת, כשפרש מחיי העושר שאליהם נולד ושהובטחו לו, והשנייה כשפרד מחיי הסגפנות שיצר לעצמו. אחרי שני המקרים האלה חווה סידהרתא את ההתעוררות, וקיבל את שמו בודהה, זה שהתעורר.
תודה רבה לך, פרופ' אמריטוס יעקב רז, מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר ומרצה בנושאי זן בוהיזם ותרבות יפן, ומנחה קבוצות מדיטציה. תודה לאביטל שוסהיים-כהן תחקירנית הסדרה, אלעד זוהר טכנאי השידור, ירדן מרציאנו שהביאה את התכנית לשידור אליכם, תודה גם לכן ולכם על כך שאתן ממשיכות וממשיכים להאזין למעבדה. אני גיל מרקוביץ', אנחנו נשתמע בפרקים נוספים.

See omnystudio.com/listener for privacy information.