פרק 7: על הסרבול בלשון המשפטית: להלן צד ג, דא עקא, ו/או

קולולושה - עברית לשון שפה

"מעולם לא הכחשתי את התנגדותי לאי-ביטולה של ההחלטה" - האם הדובר תומך בהחלטה או מתנגד לה? כמו שאתם חווים על בשרכם, לא רק שמתעללים בנו בגופן הקטן של האותיות בחוזים, בהסכמים ובטפסים, גם הניסוח מסורבל וקשה להבנה - כמו ריבוי השלילות במשפט לעיל (התשובה היא שהוא מתנגד להחלטה). לכן לא אחת גם אנשים משכילים אינם מצליחים להבין את שפת הסתרים עורכי הדין. בפרק הזה דיברנו על הרצון לדייק שבעצם גורם לסרבול ואי הבנה, על יוזמת חקיקה ישראלית לפישוט טפסים של מוסדות רשמיים (אחרי שבעולם כבר יש חוקים כאלה בחלק מהמדינות. למשל ממשלת אנגלייה פישטה 100,000 טפסים המיועדים לציבור. בארה"ב יש חוק פדרלי המחייב את כל רשויות המינהל שהטפסים יהיה ברורים לציבור). דיברנו על הסיבה שבגינה בעבר היה עורך לשון בבית המשפט העליון והיום אין, כיצד לכאורה הפך ללכאורי, למה יש ריבוי ארמית בפסקי דין, ומי המציא את ו/או, איזה צורך הוא ממלא, איך מסתדרים בעולם בלעדיו (שתי השפות היחידות בעולם שמשתמשות בצירוף הזה הן אנגלית ועברית. בגרמניה, בצרפת ועוד מסתדרים נהדר גם בלעדיו), ומה בעצם הבעיה הלשונית בו. בפרק תשמעו סיפור מעניין כיצד העברית הכריעה סוגיה משפטית בבית המשפט ובכך השפיעה על השלטים שאתם רואים בחוצות העיר, וגם תקבלו מדריך בזק לכתיבה משפטית בהירה - מדריך המתאים לכל כותב באשר הוא. * * * בפרק מתארחים עו"ד רן לוּסטיגמן – משפטן ובלשן, ועורכת הדין מיכל אהרוני - משפטנית וסופרת. הם כתבו את הספר המתוק זאת ועו"ד – דיוֹקן העברית המשפטית בישראל: https://www.ibar.org.il/%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/product/%D7%96%D7%90%D7%AA-%D7%95%D7%A2%D7%95-%D7%93 עו"ד רן לוסטיגמן – מרצה לניסוח משפטי במוסדות אקדמיים, במכון להשתלמות שופטים, במדרשה של לשכת עורכי הדין, במכון להשתלמות פרקליטים של משרד המשפטים ועוד. בימים אלה עמל על עבודת דוקטור שמבקשת לאפיין את לשון המשפט ולבחון את פישוטה. עו"ד מיכל אהרוני – משפטנית וסופרת. בעלת תואר ראשון במשפטים ותואר ראשון ושני במחשבת ישראל, פרסמה ספרי פרוזה ומאמרים אקדמיים בכתבי עת, וכיום מלמדת ומרכזת קורסי כתיבה בפקולטות למשפטים במוסדות אקדמיים שונים. * * * בהסכת מוזכרת פסקה שבה יש 185 מילים עד שסוף-סוף מגיעה הנקודה. קחו נשימה עמוקה - הינה הפסקה המלאה [ע"פ (מחוזי י-ם) 1521/98 יהודה עציון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.6.1998)]. "לדידנו, על פי השקפת העולם הדמוקרטי, אין מנוס מן המסקנה, שבשל אי הנוחות הרבה שניתן לחוש בעת השימוש בסעיף עונשי זה (שניתן, אולי, לסברתנו, לשקול את ביטולו או לפחות את שינויו - והכוונה לסעיף 151סיפא, ואם לא את שינויו, הרי דרושים חוכמת-לב, גמישות, רצון טוב ותבונת - מעשה במידה מוגברת בטרם יוחלט על העמדה לדין בסעיף עבירה זה), ועל אף היותנו ערים להלכה האחרונה שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון (בע"פ 6696/96, בנימין כהנא נ' מדינת ישראל - טרם פורסם), עלינו לדרוש בענייננו, בשל כל המכלול האמור, לפחות את קיום הדרישה ההסתברותית של קרוב לוודאי (הרף העליון) להפרת השלום, כזו המאזנת בין משקלו הסגולי של הערך החברתי המוגן (הפרת שלום הציבור) ובין משקלה הסגולי של החירות המוגבלת של ההתקהלות, וזאת על אף שבפס"ד "כהנא" הנ"ל התחבט ביהמ"ש בעניין החלת מבחן "הודאות הקרובה" וקבע בסופו של דבר מבחן מחמיר פחות ("אפשרות סבירה"), אך היה זה בעבירת המרדה, בעלת אופי מדיני (להבדיל מעבירה בעלת אופי חברתי) על פרשנויותיה הרחבות כפי שאלה הוצגו ונותחו בפסק-הדין הנ"ל, ולאחר שגם בפסק הדין הנ"ל נקבע (ע"י כב' השופט א. גולדברג), כי "נקודת האיזון בין האינטרסים אינה "קפואה", והיא יכולה להשתנות עם שינוי העתים. כך מובטחת התאמתו של הדין הפלילי לצרכי החברה". * * * הצטרפו לפייסבוק של ההסכת "קולולושה", שם תוכלו להעיר על התוכנית, לשאול, להגיב, ולדבר על כל מה שמעניין אתכם בעברית. https://www.facebook.com/groups/2021225214812368/