Daphna Lewy ציבורי
[search 0]
עוד
Download the App!
show episodes
 
״על החיים ועל המוות״ הוא מקום לשיחות והרהורים על מוות ואבל - שיחות שאינן בהכרח עצובות, כי הרי הניסיונות שלנו להבין את המושגים המשונים האלה מובילים לעתים קרובות לערבוביה של רגשות, שיש בה כמובן גם צחוק. דפנה לוי משוחחת עם אורחות.ים על חוויות אֵבֶל אישיות, זיכרונות מאנשים אהובים ועל האופן שבו כל אלה מוצאים את דרכם אל היצירה שלהןם. לוגו: לירון כהן Music: Woke up This Morning by Till Paradiso
  continue reading
 
Loading …
show series
 
אדיבה גפן אומרת שחשוב לה לזכור את המתים שלה בהומור ואהבה. כך יצא שהשבעה על מות אביה, משה, הייתה גם הזדמנות להדק מאוד את הקשר עם אמה ואחיה, ומדי יום לחכות שכבר ילכו המנחמים כדי שאפשר יהיה לצחוק ביחד, וגם השבעה על מות אמה, יונה, הייתה מקום להעלות בו סיפורי משפחה מצחיקים ומנחמים מאוד.אדיבה, הסופרת והמחזאית, התפרסמה בעיקר בזכות ספרי המתח רבי המכר שכתבה…
  continue reading
 
כשאחינועם ניני הייתה בכיתה ה׳, אבא שלה, שנהג לעניין אותה ולעודד אותה להביע את דעתה בנושאים שונים, הראה לה מאמר על המתת חסד, מאמר שהוליד עבודת מחקר אז בבית הספר. יכול להיות שאז נולדו היחס השליו, הכמעט סטואי של אחינועם למוות והיכולת שלה ללוות אנשים – קרובים ורחוקים – אל מותם. סבתא רחל שלההייתה כנראה הראשונה שנפרדה מן העולם הזה בגיל 97 כשאחינועם אוחזת…
  continue reading
 
זה קרה בהפרש של שנים רבות, אבל דפנה ברשילון איבדה גם את חברת הילדות הקרובה שלה אורלי, וגם את אחותה הגדולה סוניה. מוות אחד אירע לגמרי במפתיע, והאחר בסופה של מחלה, שאיש לא חשב שתסתיים כך. להפך, כך אומרת דפנה, הייתי בטוחה שסוניה תככב בכתבה בלאישה תחת הכותרת ״כך ניצחתי את הסרטן״. ההתמודדות בכל פעם הייתה, ועודנה, שונה לגמרי, ולו בגלל שהפרידה מאורלי נעשת…
  continue reading
 
אחרי עשרה ספרים, מספר גדול של מאמרים ותסריטים, שנים של עיסוק בפסיכולוגיה וגם דוקטורט שאמנם לא הושלם אבל אמור היה לעסוק בדחף המוות אצל פרויד, לא מפתיע שחיים לפיד כורך את חוויות האבל האישיות בחייו עם אלה שהוא מוצא בספרות, וגם מייצר בספרות. השיחה שלנו החלה בזוגתו, עורכת הסרטים ערה לפיד, שחתומה על רשימה ארוכה מאוד של יצירות קולנועיות איכותיות, ובשיתופי…
  continue reading
 
לתמר אלאור היו שתי אימהות. אחת בבית, ואחת מעבר לכביש. אימא יונה ודודה צביה, שהיו חברות נפש, ידעו ליזום ביחד יוזמות מהפכניות ששינו להן ולמשפחותיהן את החיים ובסופו של דבר גם הזדקנו ביחד, הרחיבו עוברה אתהעולם. העובדה שהאחת הייתה אשכנזייה והאחרת תימנייה טענה את הילדוּת של תמר בקסם, ויכול להיות שאפילו הביאה אותה לבחור, שנים מאוחר יותר, באנתרופולוגיה כמק…
  continue reading
 
רשימת המתים שרועי חן הביא איתו לשיחה כוללת חברים מהילדות, אנשי תיאטרון, בני משפחה וגם, כמובן, מהספרות. אלה וגם אלה לא באמת הלכולשום מקום, כך הוא אומר בשיחתנו, הם ממשיכים לחיות איתי. רועי – מחזאי הבית של תיאטרון גשר שרשימת המחזות שכתב, עיבד ותרגם כוללת יצירות נפלאות כמו הדיבוק, סונטת קרויצר, כל האמת על מינכהאוזן והרצל אמר; הסופר שהרומן ״רעש גדול״ זי…
  continue reading
 
סיפור הפרידה של האמנית, הצלמת דפנה טלמון, מכלבתה נינה הוא סיפור מפתיע. לא רק בגלל המלאכית שהופיעה בדרכן ממש בדרך למרפאה הווטרינרית, אלא משום שמה שנדמה היה כמו רגע של סוף התגלה כהתחלה של חיים אחרים לחלוטין, שבמהלכם דפנה עזבה את ביתה, חילקה את כל חפציה כמתנות לאחרים – במסגרת מיצג אמנותי – ובמשך שנים היא נדדה בארץ ובעולם בין בתים של אחרים. השיחה שלנו …
  continue reading
 
הרבה מאוד שנים חלפו עד שיהושע סובל יכול היה לתרגם לבמה את אחת הסצנות הקשות בחייו – את הלילה שבו רדף בפרדסים אחריו אביו, שהיה בעיצומו של התקף דיכאון נוסף, כדי למנוע ממנו להתאבד ולהחזיר אותו הביתה. המחזה ״קולות בלילה״ נולד אז, אבל בעצם בכל הכתיבה שלו – בעשרות המחזות שלו שהוצגו כאן ובעולם, וגם ברומנים שכתב – מרחף אותוכאב של ילד שמבין שאיש אינו מגן עלי…
  continue reading
 
כשאביה של שירה גפן מת, במפתיע, לפני תשעה חודשים בסך הכול, היה לה חשוב להתאבל ״כמו שצריך״, כך היא אומרת. לא לדלג, לצלול אל תוך האבלולהרגיש הכול, עד שהאבל ששטף את כולנו בשבעה באוקטובר דחק הצידה את החוויה הפרטית שלה. בכתיבה שלה, שירה נגעה לא אחת במוות, בין השאר בספר הילדים העדין והמיוחד ״חוט הזהבה״, שמוקדש לאחת משלוש הסבתות שהשפיעו מאוד על חייה. דיברנ…
  continue reading
 
יותר מעשרים וחמש שנים לפני מות בעלה, עירד, כתבה לאה איני רומן על אישה צעירה שבעלה נהרג והיא, שמסרבת להניח למוות להפריד ביניהם, עוברת לגור לצדו בבית הקברות. כשהמוות הזה הגיע בסופו של דבר, מטעם החייםולא מטעם הספרות, כפי שהיא אומרת, לאה שקעה בכתיבת ״הילד של לגיון הזרים״, כדי להפוך אותו, את עירד, לאמנות, ללוש את הפצע ולעשות אותו לדבר יפה. קווי הדמיון ב…
  continue reading
 
אמו של ליאב מזרחי מתה, במפתיע, כשהוא היה בכיתה ז׳. מלבד האבל והגעגועים, עטפה אותו בושה שבמהלך השנים חלחלה, באופן לגמרי לא מודע, גם לאמנות שלו, עד שהחליט לגעת ישירות במה שכואב לו, וגם הזמין את הציבור להשתתף – בתערוכה שהולידה קיר ציבורי של מודעות אבל, חלקן מקושטות בעצים ופרפרים ופרחים. ליאב – האמן עטור הפרסים, האוצר והמורה - אומר שהאמנות היא שהצילה א…
  continue reading
 
איך דברים שנשמרים כסוד במשפחה משפיעים עליך עוד לפני שנולדת? ואיך זה שיש מי שמצליחים לשאת את האבל שלהם על אנשים אהובים, ואחרים שמתפרקים כשהוא מגיע? אלה חלק מהשאלות שהמשוררת חיה לוי העלתה בשיחה שלנו, שנשזרו בה סיפורי ילדות והורות, התמודדות נפש ושירה, כמובן, כי לגמרי במקרה כשנפגשנו סוף סוף, ראה אור ספר שיריה החדש של חיה ויכולנו למצוא בתוכו חלק מהתשובו…
  continue reading
 
כשהזמנתי את ניבי אלרואי לשיחה, אחרי מותה של חברה האהובה האמנית הנפלאה מאיה אטון, ידעתי שיהיו דברים שיפתיעו אותי – כי ניבי היא כזו גם כאמנית וגם כמורה, כזו שקושרת קשרים בין דברים שנדמים לאחרים רחוקים מאוד – אבל לא ידעתי עד כמה. נפגשנו לפני כמעט חצי שנה, ודיברנו על האבל שניבי מגדירה כעבודה בתהליך, הצורך לחזור ולמצוא את עצמה בנפרד ממי שבמשך למעלה מעשו…
  continue reading
 
המתנה הגדולה שגואל פינטו קיבל מאמו, מוניק, הייתה העידוד להיות מי שהוא. הוא אומר שהיא הייתה רימון עסיסי, אישה שאולי בעצם היו צריכים להיות לה חיים אחרים ושממנה קיבלו הוא וששת ילדיה האחרים את הכישרונות שלהם– ובכל זאת גואל – העיתונאי, איש הרדיו והסופר – כועס שהלכה, כל כך כועס, כי כפי ששנינו הסכמנו בשיחה הזו, לאימא שהחיבוק איתה מעלה תחושה כאילו שני חלקי…
  continue reading
 
מוות הוא לא סעיף בחוזה שבין חברות טובות, הן הרי אמורות לחיות לנצח בקשר שביניהן, להיות שם, לשקף, לתמוך, לעודד, לנזוף. את הדברים האלה אמרה לי העיתונאית והסופרת ענת לב-אדלר, שחברת הנפש שלה פנינה מתה לפני קצת יותר משנה, ומאז ענת לא מפסיקה לחפש סימנים ומסרים ממנה, בעולם שבחוץ אבל גם, ואולי בעיקר בתוכה. בעקבות מותה של פנינה, שהייתה מבוגרת ממנה בעשור, ענת…
  continue reading
 
זהו פרק בונוס, שהוא למעשה פרק רטרו, משום שהשיחה שלי עם מירב רוט הייתה אחת הראשונות בפודקאסט הזה, ואני מעלה אותה כעת שוב אחרי שהקשבתי לה שוב במהלך תיקונים טכניים שביצעתי לסאונד שלה, שלא היה מן המופלאים – ועכשיו, בגרסתה הנקייה, נדמה לי שחבל לא להאזין לה שוב. מירב היא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, ומאז שבעה באוקטובר היא פוגשת ללא הפסקה אנשים שחווים אבל…
  continue reading
 
לא פשוט לתפוס את ראובן (רובי) נמדר לשיחה פנים אל פנים. הוא מגיע ארצה, מניו יורק, לעתים קרובות, אבל אז כולם רוצים לדבר איתו, וזה לגמרי לא מפתיע, משום שרובי, הסופר – שספרו ״הבית אשר נחרב״ זיכה אותו בפרס ספיר; המתרגם – שהביא אל העברית מבחר מן השירה הפרסית הקלאסית; ומי שביןהשאר כתב ליברטו לאופרה, המבוסס כולו על טקסטים תלמודיים – הוא מספר סיפורים מצוין …
  continue reading
 
קצת אחרי גיל 18, שירה סתיו עזבה את ביתה, את משפחתה, את הקהילה השומרונית שבה גדלה, ובחרה לעצמה חיים אחרים לגמרי. את שם המשפחה החדש שלה, סתיו, נתנה לה גלית רוזן, חברתה הטובה. הן גדלו ביחד, הן דילגו ביחד על ימי לימודים כדי לטייל בנמל יפו, הן המציאו ביחד מילים שהיו סוג של התנסות ראשונית במשוררות. חמש שנים לאחר מכן, בדרכה לחזרה בלהקת מחול, גלית נהרגה בפ…
  continue reading
 
את הרומן השישי שלו, ״לראות את הים״, הקדיש יוסי סוכרי לאמו, ״לאמי האהובה שמתה בזרועתיי״, כפי שהוא כתב. היא אינה מוזכרת בספר, אבל כל הדמויות האחרות שם מתמודדות עם מותן ההולך ומתקרב, ולמרבה הפלא, ככלשמעמיקים בקריאה מתברר שהעיסוק בנושא מזוויות רבות ושונות כל כך יש בו סוג של נחמה, או לפחות השלמה. נפגשתי עם יוסי לשיחה בימים אחרים, שבהם אפשר היה לדבר על ה…
  continue reading
 
את המשיכה הראשונה שלה אל ״היהדות שמתחת לישראליות״, כהגדרתה, גילתה רות קלדרון בגיל 12 בימי מלחמת יום הכיפורים. בהמשך, כשהייתה חיילת צעירה, ואימא שלה, הג׳ינג׳ית, החזקה, המעשית, חלתה ומתה, רות חיפשה עוגן, ומצאה אותו בחיבור לחוכמה שנצברה במהלך דורות רבים ולאפשרות להיות – כמו שהיא הגדירה בצורה יפה כל כך כשדיברנו על משפחה, אימהות, סבים וילדים – חלק מאקור…
  continue reading
 
בשנת 1978 יולי כהן נפצעה בפיגוע ירי בלונדון. היורה, איש החזית העממית לשחרור פלסטין, ירה עליה – אז דיילת באל על – ועל אנשי הצוות האחרים בדרכם למלון. חבריה נפצעו גם הם, אחת מהן נהרגה, ויולי החלימה ומיד חזרה לטוס ״כי גדלתי בספרטה״, היא מסבירה, ״ובספרטה כשנופלים מהסוס קמים וחוזרים לרכוב״. עשרים ושלוש שנה לאחר מכן היא חזרה ללונדון כדי לפגוש את האיש שניס…
  continue reading
 
עפרי אילני גדל בבית קטן בערבה, בלי שום קשר לסדרה האמריקנית, ובבית הזה גדלו איתו ועם אחיו גם שועלים ושפנים, צבאים וטווסים וגם נמרה אחת. אבא שלו, גיורא אילני, היה זואולוג שנודע בכינוי ״איש הנמרים״, והוא גם שנתן לנמרי מדבר יהודה שמות בלתי נשכחים כמו שלומציון, אמרפל, הורדוס או חומבבה. אלא שהחיים הללו הסתיימו כשעפרי היה בן 16 ואביו עבר אירוע מוחי קשה. ד…
  continue reading
 
בפתח הספר ״תרגילים בפרידה״ כותבת תמר פייקס שכשאמא שלה, ארנונה, נטתה למות זה היה, בקונטקס המשפחתי המיוחד שלהן, נס. הזדמנות נדירהלמוות בעתו, צפוי וידוע מראש. זה משום שאביה של תמר נהרג במלחמת ששת הימים רק שבועות ספורים לפני שהיא נולדה, ובשנים שלאחר מכן מתו גם שני אחיה ואחותה. היא נותרה לבדה עם אמה, והכתיבה הייתה במידה רבה הזדמנות להיערך, להיפרד לשם שי…
  continue reading
 
גלעד מלצר היה כמעט בן 18 כשנולד אחיו הקטן, מתן, שלימים התגלה כמוזיקאי מחונן, כנר וירטואוז שמגיל צעיר זכה בפרסים והופיע כסולן עם תזמורות בעולם. מתן - הכנר מתן גבעול - התאבד כשהיה בן 28, שעות ספורות לפני קונצרט חגיגי שעמד להשתתף בו. גלעד, שהוא מבקר אמנות, אוצר, במאי, תסריטאי ומרצה, מגדיר את המחלה שדחפה את אחיו לשים קץלחייו כמחלה אוטו-אימונית של הנפש.…
  continue reading
 
כששירלי נחמה פרקש ואני נפגשנו לשיחה בביתה ברמת גן, לא היה לנו כמובן מושג שהעולם עומד להתהפך, ושממש מעבר לפינה מחכים ימים נוראיםכאלה. התלבטתי מאוד אם להעלות את השיחה הזו כעת, ובכלל, אם להעלות פרקים בפודקאסט הזה שנוגע באופן ישיר כל כך במוות ובאבל, והחלטתי שכן, לא רק בזכות אותן מאזינות שכתבו לי כמה הוא חסר להן, אלא משום שיש בשיחות הללו – וזה בולט כל כ…
  continue reading
 
ביום שבו אבא שלו מת לו בידיים, ממש בידיים, אהרון גבע היה רק בן שש עשרה, והבטיח לעצמו שהוא לעולם לא ייתפס שוב לא מוכן. ״מאז״,הוא מסביר לי, ״אני חי בניילונית, אני מרקר מהלך, תשעים אחוזים מהחיים שלי מוקדשים לניסיונות לשלוט בכל מה שהוא בלתי נשלט״. שמונה עשרה שנה לאחר מכן, אהרון הוא במאי ותסריטאי ועורך שעושה המון דברים, וכולם מצחיקים – מהתוכניות של גיא …
  continue reading
 
בתוך גוף העבודות העשיר מאוד של המחזאי והבמאי רוני ניניו בולטות שתי יצירות אישיות במיוחד. האחת, ״דרמה קטנה״, הצגת יחיד שביצעה שירילי דשא וזכתה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו, והשנייה ״היו לילות״, סרט קולנוע שזיכה את דאנה איבגי בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל חיפה. הסרט וגם ההצגה עוסקים בדרמות המטלטלות בחייהם ובמותם של הוריו – אמו, אשת הרדיו, המתרגמת והמחז…
  continue reading
 
נורית שרת היא צלמת ואמנית וידאו וכעת גם מעצבת אופנה. איך היא הגיעה למרכז בודהיסטי מבודד בהרים בשוויץ שם אפשר לשמוע את השלג צונח מהעצים? ולמה היא עמדה שם במטבח ובישלה לנזירות חומוס? זה, והבלוג שבוהיא ניהלה במשך שנה שלמה יומן אבל עדין וכן וכואב, היו חלק מתהליך ההחלמה שלה, אחרי שבעלה, גרי, מת מסרטן – גרי, שיום אחד דפק בדלת, ובלי שהכירו קודם הם התחבקו …
  continue reading
 
אחיה של אביבית משמרי, כך היא כתבה עליו פעם, היה מטבעו פעיל ונמרץ ואופטימי. יכול להיות שהיה פותח עסק וכנראה נישא בגיל צעיר ומקים בית ארוך שנים עם מישהי שיש לה שתי רגליים על הקרקע, לא מגונדרת מדי כי פומפוזיות הצחיקה אותו תמיד. אלא שבגיל צעיר הגיע ההתקף הראשון שהיה קו שבר ולא הייתה ממנו דרך חזרה. אביבית, שהיא סופרת ומו״לית ועורכת, איבדה את אמה ושנים ב…
  continue reading
 
בחצר ביתו הירושלמי של אריאל הירשפלד ישנו גן יוצא דופן – כי מתברר שמלבד היותו חוקר ספרות ומבקר וסופר, פרופסור אריאל הירשפלד הוא גם גנן מחונן. הגן הזה מכונה ״גן בתיה״, על שם רעייתו המנוחה הסופרת בתיה גור. דיברנו עליה, ועל האבל המתמשך על מותה שלדברי אריאל היה ״מין יצור, כמו איזה אל יווני״, שפתאום אמר לו: ״הייתי איתך עד עכשיו, ועכשיו אני יכול ללכת״. די…
  continue reading
 
לפני כשנה וחצי ראיתי את שז עוז על הבמה בקאמרי, בהשקה של אנתולוגיית השירה הלסבית ״את כל הרצון״. היה ברור שהכריזמה והכישרון שלה לא קהו אפילו במיליגרם בשנים שחלפו מאז החלה ליצור, מאז הופעותיה במועדונים בשנות השמונים והתשעים – ומאז ״ריקוד המשוגעת״, ספר שיריה הראשון ו״הרחק מהיעדרו״, הרומן שקרן ידעיה הפכה לסרט קולנוע. נפגשתי עם שז, שהשם הזמני, ראשי התיבו…
  continue reading
 
ברוכות וברוכים הבאים לפרק המאה של ״על החיים ועל המוות״, ולרגל חגיגיות העניין שוחחתי עם אורחת מיוחדת מאוד – מיירה קלמן. קשה לדבר על מיירה קלמן בלי להשתמש במילים שנשמעות מוגזמות: קסם, פלא, הלב מתרחב, העולם נעשה לרגע מקום יותר סימפטי. אבל זאת אמת לאמיתה. מיירה קלמן היא אמנית. ציירת, מאיירת, סופרת ומעצבת – ואחת המשובחות והמעולות בכל התחומים הללו. השערי…
  continue reading
 
את תהל רן פגשתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, כשראיינתי אותה למוסף ״הארץ״ לרגל צאת ספר שיריה ״בשמלתי״. המפגש ההוא היה מבחינתי בלתי נשכח, כי תהל כתבה, וממשיכה לכתוב על חייה בחוכמה וחמלה יוצאות דופן, שהיא טוענת שהצטברובה במהלך השנים, אבל בעצם קל לראות שהיו בה ממש מרגע שהחלה ליצור. בשנים שחלפו מאז תהל כתבה מחזות ושירה ופרוזה – ממש לאחרונה ראה אור הרומ…
  continue reading
 
כשנפגשתי לשיחה עם תאמר נפאר, לפני זמן קצר מאוד, מספר הנרצחים בחברה הפלסטינית עוד לא חצה את ה-140, ולפי הנתונים מהבוקר, מדובר כבר ב-146. תאמר, המוזיקאי שעושה ראפ והיפ הופ והטקסטים שלו כל כך חכמים וחשופים, שהתפרסם גם כחלק מלהקת ״דם״ וגם כסולן, ושחקן, נולד בלוד ומגדל שם היום את שני בניו. המשימה שלו כאבא, כך הוא אמר לי, מחייבת הליכה זהירה על הקו שבין ל…
  continue reading
 
איך למות בעידן הדיגיטלי? זו שאלה מוזרה, אלא אם משוחחים על כך עם כרמל ווייסמן. ד״ר כרמל ווייסמן היא חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב וגם הפודקאסטרית שהביאה לנו את ״המצב הפוסט אנושי״ ואת ״דינוזאוריות רשת״. הפרק המיוחד הזה לא הוקדש לסיפורים אישיים, אבל יש בו המון דברים מעניינים ומטרידים ומשעשעים ומבהילים או איך שלא תבחרו להתייחס לטכנולוגיה. די…
  continue reading
 
על המצבה של זוגתו כרמיאל בחר הצייר אסף רומנו לכתוב ״ובחרת בחיים״. הבחירה בחיים הייתה בעצם שלו, של ילדיו, בחירה לדבר ולשתף, לא להסתיר, כדרך להתמודד המטען, כפי שאסף אומר, שאינו מרפה, הידיעה שמשהו מהותי משתנה בנו כשאנחנו חווים מוות אינטימי. אסף כתב על מותה של כרמיאל בספר ״פעימה וקו״, ספר המורכב משיחות שלו, הצייר, עם חברו הקרוב פיטר גילבי, שהוא רופא, ע…
  continue reading
 
בילדותה, כשהבית שבו גדלה ריקי כהן התפורר – אחרי שאימא שלה חלתה במחלת נפש והיא ואחותה נשלחו לפנימיות – היא מצאה בית חלופי בספרים. הקריאה הייתה בשבילהמקום לדמיין בו אפשרויות אחרות של חיים ואפילו כוחות על. ריקי, שגדלה להיות עיתונאית ומשוררת ודעתנית בולטת מאוד ברשתות חברתיות ועכשיו גם סופרת – שוחחה איתיעל חיים שלמים של בריחה מזיכרונותיה, עד לרגע שבו שי…
  continue reading
 
את מסיבת יום הולדתה השמונה עשרה מיה לנדסמן זוכרת כאירוע משמח במיוחד, ויום ההולדת החמישים של אימא שלה, שחל ימים ספורים לאחר מכן צריך היה להיות מין המשך טבעי לחגיגה. אלא שאביה, מרסלו, מת בעיצומה של המסיבה, הלב שלו, אומרת מיה, התפוצץ כמו קונפטי. מיה – שאם לא התאהבתם בה בתיאטרון ב״מתאבל ללאקץ״, ״כטוב בעיניכם״, ״קן הקוקייה״, ״מלאכים באמריקה״ או ״פיטר פן…
  continue reading
 
כמעט שלושים שנה חלפו עד שארנה קזין העזה לגעת, לכתוב וכעת גם לדבר על חברתה מיכל ניב ועל הפעם ההיא שבה מיכל ניסתה להתאבד אבל ארנה הפריעה לה או קלקלה לה, כהגדרתה. מיכל, הצליחה בסופו של דבר לסיים את חייה, שש שנים אחרי אותו מאורע, בשיא הצלחתה כשדרנית מוערכת ונערצת. וארנה לא דיברה על זה, ״כי הרגשתי שזה לא הסיפור שלי״, היא אומרת. אבל במסה ״הכנות לאבל״, מת…
  continue reading
 
כששהרה בלאו נדרשה לתאר את המשפחה שלה היא כתבה: ״אנחנו שישה בלאוים קטנים שמשייטים לבדם בעולם, כמו לוויינים שניתקו מחללית האם״. מן השישייה הזו נגרע לפני עשרים ושבע שנים אחיה נועם, שהיה ונותר קטן וחמוד – כפי שהיא מקפידהלציין מדי שנה, ביום השנה. שהרה, הסופרת, המחזאית ומגישת הטלוויזיה, דיברה איתי על השתיקה שמלווה את משפחתה, על הגעגועים לאחיה, על החוויות…
  continue reading
 
כשרוני סומק היה קטן הוא ישב מדי יום שעות ליד הרדיו והאזין למדור לחיפוש קרובים. הדוד שלו, יוסף, שהגיע ארצה מעיראק לפני יתר בני המשפחה, נעלם. ההיעלמות הזו ליוותה, ועדיין מלווה את המשפחה, אבל בדרך, במהלך הניסיונות לחקור ולברר מה עלה בגורלו של יוסף, קרו דברים מוזרים ומפתיעים. הרזומה של רוני – שהוא כנראה המשורר הישראלי המוּכר ביותר היום ובוודאי היחיד שמ…
  continue reading
 
בכל השנים שחלפו מאז מותו של אביה, אין יום שבו רונה גרשון תלמי אינה חושבת עליו. זה נשמע דרמטי, וגם טבעי כל כך, וצובט לב וגם מרחיב לב. ולמרות כל זה – השיחה שלנו עסקה בעיקר בהחלטה להיפרד, להמשיך הלאה, לא לקיים דיאלוגים בלתי פוסקים עם מי שהיה, והיה חשוב מאוד בחייה, אבל כבר איננו כאן. רונה היא אשת רדיו ותיקה, שערכה והגישה תוכניות אוכל וספרות ותרבות ועדי…
  continue reading
 
גליה עוז, דרור בורשטיין, מעין רוגל וסמירה סרייה (על פי סדר אלפביתי של שמותיהם הפרטיים) היו האורחים שלי בהקלטה החיה הראשונה שלהפודקאסט, שהתקיימה בחנות הספרים ״רידינג״ לפני כחודש (ב-15 במאי, ליתר דיוק, ויש לתאריך הזה חשיבות רבה, כפי שתבינו בסיומה של ההקלטה). היוזמה לערב הזו הייתה של רעות בן יעקב במסגרת לימודיה לתואר שני במכללת ספיר, והיא גם הייתה אחר…
  continue reading
 
למופע החדש של רנה שינפלד קוראים ״המסכות שלנו״. היא אומרת שהיא יצרה את ריקוד הסולו הזה ביום אחד, ושמבחינתה זו הייתה לידה שהגיעה בהפתעה. שינפלד כבר בת 84, אבל הקריירה שלה כרקדנית וכוריאוגרפית נמשכת, במלוא העוצמה – וגם אחרי יותר ממאה יצירות מחול, מופעים בכל העולם ואינספור פרסים, היא ממשיכה לחקור את החיים. דיברנו על אמהּ, שלא עודדה אותה לרקוד, כי ״למה …
  continue reading
 
המתנה הגדולה יותר שאבתיסם מראענה קיבלה מאביה, סאלח – כך היא אומרת – היא היכולת להתבונן. לשבת בשקט ולשאול את עצמה את השאלות החשובות. ״מאבאשלי למדתי שכל אדם צריך בחייו עץ, כמקור לעוצמות, לשפיות״. עוד לפני מותו של אביה, חוותה המשפחה טרגדיה נוספת – מותה של אחותה הבכורה של אבתיסאם, חנאן, שהייתה בת 22 בלבד. בשתי ההזדמנויות הללו היא לקחה חלק בהכנות ללוויה…
  continue reading
 
כשאת בתהּ של שחקנית ואימא שלך, שמשחקת חולה סופנית גם מאובחנת כחולה סופנית ואת רואה אותה על הבמה ובמקביל גם מלווה אותה למחלקה האונקולוגית, אין פלא שהחיים והבמה מתערבבים לך לגמרי. זה מה שקרה לאיה גרניט שבא. איה, שהיא שחקנית ומורה למשחק ומדבבת, היא בתם של השחקנית זהרירה חריפאי ושל הסופר שלמה שבא. בעשור שחלף מאז מותם היא הנציחה אותם באינספור דרכים, חלק…
  continue reading
 
שירי נבו פרידנטל הקדישה את סרטהּ העלילתי הראשון באורך מלא ״כל מה שאני יכולה״ לאביה – אבל כמו שהיא אומרת, יכול להיות שתפספסו את ההקדשה הזו,שמופיעה אחרונה-אחרונה בשורת הקרדיטים של הסרט. גם את ההתייחסויות האחרות לאביה שירי טמנה עמוק עמוק, מעבר לשכבות העלילה הגלויות של הסרט, והן נוגעות בעיקר להיעדרו של אב – שהיה ולא היה בחייה, שהיה עבורה דמות נערצת, שמ…
  continue reading
 
״חברות לא נגמרת עם מותו של חבר. להפך, היא נמשכת ביתר שאת״. כך אמר לי המשורר רפי וייכרט על החברות העמוקה שלו עם עמינדב דיקמן. החברות הזו נמשכה רבע מאה, עד מותו של דיקמן מסרטן, לפני כמעט שנה, כשהוא בן 63 בלבד. שניהם בנים למשפחות מהגרים שגדלו ביד אליהו, אבל הם נפגשו בספרות – רפי, המשורר, המתרגם, העורך, המרצה והמו״ל, ועמי, הפרופסור החוקר שתרגם שירה ופר…
  continue reading
 
רשימת הדמויות הנשיות החזקות והמעניינות שליליאן ברטו גילמה בתיאטרון היא ארוכה מאוד: היא שיחקה ב״השחף״ של צ׳כוב, ב״העז או מי זאת סילביה?״ של אדוארד אלבי,ב״המלחמה על הבית״ של מיקי גורביץ׳, ב״תמונות מחיי נישואים״ של ברגמן, ב״בגידה״ של פינטר״ וזה באמת רק קמצוץ מהרשימה המרשימה. אבל – הדמות שמשמשת לה מודל לחיקוי היא סבתהּ, אסתר לוסטגרטן, שמתה לפני שלושה ח…
  continue reading
 
כשביקשתי מישי שריד לקרוא קטע מתוך אחד משבעת הרומנים שכתב, הוא בחר בסצנה שמתרחשת בבית החולים, בתיאור של פרידה מאבא, לא מאבא שלו, אלא מאביה של גיבורת הספר ״מנצחת״. הוא עצמו לא הספיק להיפרד כך מאביו, יוסי שריד, שמת בחטף בגיל 75 בלבד. ישי סיפר לי על הפן האישי, הרך יותר, של האיש שבחייו הציבוריים, הפוליטיים, עטה לא אחת שריון של גלדיאטור והיה לעתים קרובות…
  continue reading
 
Loading …

מדריך עזר מהיר