נדרים לו - ו' בכסלו, 30 בנובמבר

דף יומי לנשים - הדרן

הדף היום מוקדש לבתי שירה על גיוסה היום לצה"ל. מאחלת לך הצלחה רבה ושירות משמעותי!

שתי קושיות מועלות כנגד ההנחה הקודמת של הגמרא כי הכהן כשעוסק בהקרבת הזולת פועל כשליח שלהם. שאלה אחת היא ממשנתנו והשנייה ממקור אחר המתייחס להלכות פיגול. שתי הקושיות נפתרות. רבי יוחנן קבע קודם לכן שכל הקרבנות צריכים להיעשות מתוך דעתו של בעל הקרבן, אלא אם כן זה מתוך הקבנות שנקראים "מחוסר כפרה" שבגלל שניתן להיקרב לילד על פי ההורה, אפשר להבין שזה לא קרבן שמצריך דעת, שכן לקטן אין 'דעת' מנקודת מבט הלכתית. זה מראה שאפשר ללמוד ממקרה שאי אפשר (לא אפשרי לילד לדעת) למקרה שאפשר (אדם רגיל שצריך להביא קרבן). הגמרא מביאה שתי קושיות על הנחה זו של רבי יוחנן (דנים אפשר משאי אפשר) משתי הלכות של רבי אלעזר. עם זאת, שתיהם נפתרות גם כן. אם מפרישים תרומות ומעשרות מהפירות שלו על פירותיו (לתקן פירותיו) של מישהו אחר, האם ניתן לעשות זאת ללא ידיעת החבר? האם ניתן ללמוד זאת ממשנתנו המאפשרת למי שמודר הנאה מחבירו, חברו יכול להפריש בעבורו תרומות ומעשרות בידיעתו? על מנת לברר זאת, על הגמרא לברר את פרטי המקרה במשנה - ממי הפירות שניתנו כתרומות ומעשרות לקוחים ומי צריך לדעת? המסקנה היא שהמקרה במשנה אינו אותו מקרה שהשאלה מתייחסת אליו. נשאלת שאלה נוספת - אם מפרישים תרומות ומעשרות מהפירות שלו על פירותיו (לתקן פירותיו) של מישהו אחר, מי בוחר לאיזה כהן לתת את התרומה, כדי שיוכל להפיק מהכהן טובת הנאה? רבי זירא מנסה להוכיח ממשנתנו שזהו בעל הפירות שעליהם הפרישו תרומה. אולם, שוב מוכיחה הגמרא שהמשנה אינה מתייחסת למקרה מסוג זה. רבי יוחנן סבור להיפך - שזה מי שפירותיו שימשו לתרומה. מדוע הבדילה המשנה ואמרה שאפשר ללמד מדרש, הלכה ואגדה ממי שמודר הנאה ממנו, אבל לא תורה?