פרק 45 - למה מי אני בכלל? (אנחנו עושים שיפטינג בפודקאסט) אל תפספסו את הפרק הזה

קליקבילי עם יואל דורון: שיווק דיגיטלי, יזמות ופרסום באינטרנט

הגיע הזמן שתכירו אותי קצת יותר. מי אני, למה להקשיב לי בכלל, איך התפתחתי ליזם ובעל עסק ומה השינוי הגדול שהולך להית בפודקאסט הזה. תסכול, מועקה, אכזבה. אלו 3 דברים שהפודקאסט שלי התחיל לגרום לי להרגיש בתקופה האחרונה. אז ככה אני הולך לשנות את זה: הייתי מהראשונים שפתחו מיקרופון ועשו פודקאסט על שיווק, פרסום, עסקים ונגיעות של התפתחות אישית. התחלתי אי שם ב-2018 ומאז הקלטתי 44 פרקים. זה אומר ממוצע של כלום ושום דבר בחודש. כשהתחלתי, השאיפה היתה לעשות 2 בחודש. הבנתי מהר שזה לא אפשרי. המתכונת שבה אני מקליט את הפרקים היא בלתי אפשרית למישהו עסוק כמוני. לייצר את הכמות הזאת ועם כל מה שזה דורש היא לא הגיונית. למה? כי כל הרעיון היה לעשות את הפודאקסט במתכונת של ראיונות. הבעיה? ברגע שיש עוד משתנה במשוואה(האורח), אני חייב להתאים את הלוז שלי לשלו ולא פעם אורחים שרציתי התפספסו, בגלל שלא מצאנו זמן. כשמוסיפים את העבודה אחרי ההקלטה, מקבלים מצב בו למישהו כמוני, זה כמעט בלתי אפשרי לעמוד בקצב שציפיתי מעצמי. גם כשהוצאתי את העבודת העריכה וההפצה החוצה, זה היה לוקח לי נצח. עם הגדילה של הסוכנות הכל הפך למורכב יותר. מהרגע הראשון, אמרתי שאני עושה את הפודקאסט בשבילי. אקליט מתי שמסתדר, אעלה פרקים כשיבוא לי, ואארח את האנשים שבא לי. עכשיו, זה אחלה, ואני יכול להמשיך ככה לנצח, אבל אני רוצה יותר. משהו הרגיש חסר, זה שיעמם אותי. איפשהו אולי אפילו נגמרים לי הנושאים והאורחים כי אני לא רוצה 100 פרקים על אותו נושא. וזה גרם לתסכול. במיוחד שכקיבלתי מייל שאומר לי מזל טוב, יש לפרקים שלי למעלה מ-25,000 הורדות! במקום לשמוח מזה, זה תיסכל. למה? כי מבחינתי זה פוטנציאל לא ממומש. 25,000 הורדות זה אומר שלאנשים מספיק אכפת בשביל לפחות לתת לי צ׳אנס. ואני? אני אומר זה נייס טו הב ולא משקיע בזה. לתאם אורחים ולמצוא זמן זאת מטלה, (וכל מה שכרוך אחרי ההקלטה זה עונש) ולאחד עם לוז אינטנסיבי כמו שלי? זה פשוט לשרוף ים אנרגיה על משהו שצריך להיות קליל ומהנה. במקום כיף, כל פרק הפך להיות סבל. (היו לי פרקים שחודשיים חיכו על המדף עד שהוצאתי אותם החוצה) השיא היה שיצא לי להקשיב לאחד הפרקים לאחרונה, ואמרתי לעצמי, אני משעמם אותי. ואז זה הכה בי. אני לא מביא עשירית מעצמי בפרקים האלה. אנשים מקשיבים לי 44 פרקים ואין להם באמת מושג מי אני. יש לי פאקינג פלטפורמה להביא את עצמי החוצה ואני לא מנצל אותה. בא לי לתת יותר מקום לדברים שבוערים בי בעולמות האלו, אבל זה פשוט לא קורה. אחת הביקורות (המוצדקות) שקיבלתי זה על נושא ההתמדה. לא מזמן בקבוצה מקצועית ביקשו המלצה על פודקאסטים בתחום וכשציינו אותי, זה הגיע עם כוכבית. כוכבית שאמרה: אבל הוא כמעט ולא מוציא פרקים חדשים. זה גירד לי. כי מסתבר שיש ציפיה. ואני לא מספק את הסחורה (היי תחושת מועקה). ואז, צומת. או שאני ממשיך ככה ולא מקטר, או שאני מגביר קצב ומוצא לזה את הזמן עם האורחים והכל, או שאני משנה קונספט. ניתחתי את הסיטואציה, את ההשלכות והמחיר וקיבלתי החלטה. ומתוך התחושה הזאת נולד משהו חדש, משהו פרש, משהו שהוא הרבה יותר אני (לטוב ולרע) משהו שבאמת יעשה לי כיף לעשות. אני משנה את המתכונת. לא רק מראיין מרואיין, אלא גם פרקים לגמרי סולו. הכי אני שיש. עדיין יהיו אורחים, עדיין נחפור על כל מה שמעניין בדיגיטל, אבל הפרקים לא יצאו יותר רק כשהכוכבים יסתדרו. יש לי הרבה יותר מה לתת לאנשים שמקשיבים. יהיו כאלו שהסגנון פחות יתאים להם. יהיו כאלה שיתחברו יותר. הכל בסדר. זה הולך להיות רועש, זה הולך להיות RAW, זה הולך להיות הרבה יותר אני.