פרק חמישים ושבע: פרק עם סיפור מרתק מבואר על התנא רבי אלעזר בן ערך

תולדות התנאים ומשנתם

ב"ה

פרק נז. רבי אלעזר בן ערך

התלמיד החמישי מחמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי המובהקים הינו רבי אלעזר בן ערך. סיפורו מרתק ונרמז במשנתו, וכפי שנראה לקמן.

שבחיו מפי רבו

המשנה בפרקי אבות פרק ב מספרת על חמשת תלמידי רבן יוחנן ושבחם:

חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן, רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך.

הוא היה מונה שבחן. . רבי אלעזר בן ערך, כמעין המתגבר.

הוא היה אומר, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה, מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה, מכריע את כולם.

ממשיכה המשנה ואומרת שבמשימה שהביא להם רבן יוחנן הוא בחר בדברי רבי אלעזר בן ערך:

אמר להם, צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. . רבי אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.

אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. . . רבי אלעזר אומר, לב רע. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.

גם בניחום האבלים שניחמו תלמידי רבן יוחנן את רבם, וכל אחד הביא ניחום בדרך של השוואה לאסונות שהיו בעבר ורבן יוחנן לא התנחם, עד שבא רבי אלעזר וניחמו, כמסופר באבות דרבי נתן יד:

שמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו, ולא התנחם מדברי אף אחד מהם, עד שנכנס רבי אלעזר בן ערך, כיון שראהו אמר לשמשו טול לפני כלי ולך אחרי לבית המרחץ לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו, נכנס וישב לפניו ואמר לו: "אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: אוי לי! אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום. אף אתה רבי, היה לך בן, קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא, ויש לך לקבל עליך תנחומין כשהחזרת פקדונך שלם. אמר לו: רבי אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין".

בעל קבלה

הזהר חדש בראשית יא ב מספר שרבן יוחנן בן זכאי לימד סודות התורה רק לרבי אלעזר ולרבי אליעזר:

וְאִם תֹּאמַר שֶׁאֵין סְתָרִים בַּתּוֹרָה, תֵּדַע לָךְ כִּי עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל סוֹדוֹת וַהֲלָכוֹת וּפֵירוּשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים, ה) קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים. כִּי הָא דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, הֲיָה אומר עַל הפסוק הזה, (בראשית, לו) וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב, שְׁלשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְלֹא רָצָה לְגַלּוֹת אוֹתָם אֶלָּא לְר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, וּלְר' אֶלְיעָזָר בֶּן הוֹרְקְנוּס תַּלְמִידָיו, שהיו עוסקים בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה עִמּוֹ.

ובגמרא מסכת חגיגה דף יד, מסופר על אמירתו במעשה מרכבה לפני רבו:

"תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו רבי אליעזר בן ערך: רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה. אמר לו [רבי יוחנן]: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד [כלומר, שאין מלמדים מעשה מרכבה אפילו ליחיד], אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו? אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני? אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור? אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור? מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו? 'הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות… עץ פרי וכל ארזים הללויה' [תהלים קמח, ט]. נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה. עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך".

שבחים נוספים

באבות דרבי נתן פרק יד מצינו שבחים נוספים שאמר עליו רבו:

ולאלעזר בן ערך קרא לו נחל שוטף ומעין המתגבר, שמימיו מתגברין ויוצאין לחוץ, לקיים מה שנאמר, (משלי ה) "יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים".

ובמדרש שוחר טוב א נאמר עליו:

וכל אשר יעשה יצליח שהכל צריכים לעצתו, כגון ר' אלעזר בן ערך שהיה יועץ עצות ומתקיימות ומצליחות, א"ל נביא אתה, אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אלא כך אני מקובל מרבותי, כל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. (מזמור א)

לאחר פטירת רבו

כל זמן שרבו היה חי הוא הלך אחריו, אף לברור חיל שבדרום. לאחר פטירת רבו חזרו תלמידיו ליבנה, אך הוא עבר לאמאוס כמסופר בקהלת רבה ז (וכן בילקוט שמעוני אות תתקעג)

חמישה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים - היו יושבין לפניו. כשנפטר - הלכו ליבנה, והלך ר' אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה. המתין להם שיבאו אצלו - ולא באו. כיון שלא באו בקש לילך אצלם - ולא הניחתו אשתו. אמרה: מי צריך למי? אמר לה: הן צריכין לי. אמרה לו: חמת העכברים, מי דרכו לילך אצל מי: העכברים אצל החמת, או החמת אצל העכברים? - שמע לה, וישב לו - עד ששכח תלמודו. מאחר זמן באו אצלו. שאלו אותו: "פת חטין או פת שעורים מי טב אוכלה בלפתן" (נגעים יג, ט) - ולא ידע להשיבן.

העיר אמאוס הייתה עיר רומאית יפה ולא נחרבה בחורבן, בעיר היו מרחצאות רבים, ולכן נקראת בלשון חז"ל גם בכינוי דמסית, שפירושה ביוונית בית מרחץ. במקורות חז"ל מופיע כמה פעמים על גדלותה ויופיה של העיר, (כיום זה איזור פארק קנדה, ליד לטרון ועמק איילון, ואגב בפארק מצאו בית מרחץ גדול מהתקופה הזו).

באבות דרבי נתן פרק יד מסופר עוד על מעברו לאמאוס:

כשיצאו מלפניו, רבי אלעזר בן ערך אמר אלך לדמסית, למקום יפה ומים יפים ונאים, והם אמרו נלך ליבנה למקום שתלמידי חכמים מרובים אוהבים את התורה. הוא שהלך לדמסית, למקום יפה ומים יפים ונאים, נתמעט שמו בתורה. הם שהלכו ליבנה, למקום שתלמידי חכמים מרובים ואוהבים את התורה - נתגדל שמם בתורה:

במסכת שבת דף קמז מסופר מה אירע בדמסית שגרם לו שיתמעט שמו בתורה:

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפא. מימי דימסית זה רק עשרים ואחד יום באיזור שבועות כי אז מימיה חמים כראוי ומרפאים.

ממשיכה הגמרא: אמר רבי חלבו היין של העיר פרוגייתא והמים של דיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל – כי נמשכו אחר תאוותיהם.

רבי אלעזר בן ערך הגיע לשם, נמשך אחרי היין והמעיינות ונעקר תלמודו, כשרצה לחזור בא לקרוא בספר התורה "החודש הזה לכם, ובמקום זה אמר "החרש היה לבם", ביקשו החכמים רחמים עליו וחזר תלמודו, וזה מה שכתוב במשנה: רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך שחבריך יקיימוה בידך ואל בינתך אל תשען.

תנא לא ר' נהוראי שמו אלא ר' נחמיה שמו ואמרי לה ר' אלעזר בן ערך שמו ולמה נקרא שמו ר' נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה:

ובילקוט שמעוני נאמר תיאור נוסף על קריאתו בספר התורה:

קם לקרא בתורה בפרשת החדש, ואמר החרש היה לבם, צווחו להם כל הקהל, התחיל לבכות והם בוכים עד שהחזירו לו תלמודו, והיינו דתנן ר"א אומר הוי גולה למקום תורה, וי"א אליהו ז"ל החזיר לו תלמודו, לכך נאמר כי העושק יהולל חכם. (משלי פרק ז, תתקעג)

הסתלקותו

ככל הנראה הסתלק צעיר יותר מחבריו, שהרי רבי יהושע אומר לרבי עקיבא בתוספתא נדרים ו ה: "אילו היית בימי אלעזר בן ערך והשבת תשובה זו". והרי רבי יהושע היה חבירו של רבי אלעזר, ורבי עקיבא היה בן דורם ומשמע שבזמן לימודם כבר רבי אלעזר בן ערך הסתלק.

משנתו

אין לנו ממנו משניות מלבד משנתו שבפרקי אבות:

רבי אלעזר אומר, הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס.

ודע לפני מי אתה עמל.

ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.

ביאורי הרבי

הרבי מבאר בשיחת שבת קדושים תשמ"ו, שבמשנתו הוא רומז על המעשה שאירע עמו: הוי שקוד ללמוד תורה, אף פעם אל תסמוך על כוחותיך אלא תמיד תשקוד על הלימוד, כי אפשר לאבד הלימוד.

ובכלל, זה קשור להיותו מעיין המתגבר: כי מי שמעיין המתגבר צריך לחזור כל הזמן על לימודו, כי חידושיו בנויים על היסודות שקיבל מרבותיו וכך לא ישכח אותם. ומצד שני מכיון שעבודת המעין המתגבר היא למעלה ממדידה והגבלה, לכן חובה עליו לזכור עוד בתחילת עבודתו שהוא עמל לפני הקב"ה, והוא מקבל ממנו ישירות את שכרו – וזו הכוונה ב"דע לפני מי אתה עמל. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך".

החרש היה לבם

בשיחת שבת החודש תשי"ד ביאר הרבי את הסיפור על קריאתו בתורה, שבמקום החדש הזה לכם קרא החרש היה לבם.

ומבאר הרבי, "החדש הזה לכם" מסמל את היציאה מהגלות, שהרי זו המצווה הראשונה שקיבלו כהכנה ליציאה ממצרים (וראה שם ביאור על פי הקבלה גם בזה), וכאשר הוא בא לקרוא את הפסוק המסמל את תכלית הגאולה, קרא תמורת זה "החרש היה לבם", חרש המדובר בהלכה הוא שאינו שומע ואינו מדבר, והטעם לכך, בגלל שהוא לא שומע במוח לכן לבו הוא לא מדבר – ההתעוררות לא יורדת לו להתעוררות הלב. ולכן במקום החודש הזה לכם שעניינו גאולה והמשכה ממוח ללב, יצא לו, החרש היה לבם, חרש במוחו ולכן אין לו התעוררות בלבו.

וכל זה קרה לו בגלל תענוגות העולם, יין של פרוגייתא ומים של דיומסית, והנה אם זה יכול לגרום לרבי אלעזר בן ערך שבזמן של תכלית הגילוי (החדש הזה לכם), קרא החרש היה לבם, הרי מובן בפשטות כמה אנחנו צריכים להיזהר. כאשר שולחים יהודי בשליחות, אסור לו להמשך אחרי היין והמים, שזה יכול להשכיח אותו מהשליחות. אין זה אומר שצריך לעזוב את המקום, שהרי רבי אלעזר בן ערך לא מצינו שעזב את מקומו, אלא בהיותו באותו מקום הוא שינה את מעמדו ומצבו, כך גם בשליחות, ניתן וצריך להיות אצלו עושר והרחבה בגשמיות, אבל לא להיות מונח בזה כי אם במקום השליחות.

ובשיחת שבת שלח תשמ"א ביאר הרבי שרבם רבן יוחנן בן זכאי אמר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, שאכן האדם מעצמו לא יחזיק טובה אבל לאחרים כן יחזיק וזה מה שהיה חסר לרבי אלעזר בן ערך, שהלך למקום ללא חבריו ולכן לא הוחזק לו מחבריו. וזה מה שרבי נהוראי אומר במשנתו, ורבי נהוראי זה רבי אלעזר בן ערך: הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך שחבריך יקיימוה בידך ואל בינתך אל תשען. היינו כשאדם כן נמצא במקום תורה, אכן חבריו מקיימים אותה בידו, אבל כשהולך אחר משיכה לעניינים גשמיים אכן חבריו לא יקיימוה בידו.

ובהמשך לכך, בשיחת שבת קורח תשמ"א, הרבי ביאר את ההוראה מכך, שהרי מזה שהתורה שבעל פה מספרת לנו בגנותו של רבי אלעזר, ורבי אלעזר עצמו הסכים על כך, זה בכדי שנלמד הוראה מהסיפור ולא נחזור על טעות זו, וללכת רק למקום תורה.

וכן נלמד מזה, שכשאדם עובד רק לעצמו ולא בנוגע להזולת, הנה לא רק שהוא לא מחדש עוד בנוגע לעצמו, הנה הוא גם מחסר מעצמו, וכמו החודש הזה לכם, שזה עניין פשוט שתלוי בקביעות החדשים מלמעלה, גם בזה הוא טעה ואומר החרש היה לבם, שנהיה כמו חרש בנוגע ללבו.

ומכך נלמד הוראה שיש להיות שקוע במקום תורה ולהשפיע את זה על הזולת.

ביאור על מכריע את כולם

המשנה אומרת שרבן יוחנן בן זכאי אמר שרבי אליעזר מכריע את כולם ואבא שאול אומר משמו שרבי אלעזר מכריע את כולם, ומבארים המפרשים שאין מחלוקת, לעניין הבקיאות רבי אליעזר מכריע, לעניין הפלפול והחריפות רבי אלעזר מכריע. ומבאר הרבי בשיחת ו' תשרי תשד"מ, שכל אחד צריך את שניהם, גם את הבקיאות וגם את הפלפול, ועל אף שאלו שתי תכונות שונות, וברור שלרבי אלעזר היה את שניהם, שהרי עצם זה שהוסמך ונקרא רבי מראה שהייתה לו בקיאות בתורה, רק שהוא היה מיוחד בעניין הפלפול, ואם כן כל אחד צריך את שניהם, רק יש מה שבזה כל אחד מיוחד יותר.

ובשיחת שבת קדושים תשמ"ו ביאר הרבי הטעם שמקדימים במשנה את העבודה של בור סוד שאינו מאבד טיפה ולאחר מכן העבודה של מעיין המתגבר, שכן מצינו בסדר העבודה, קודם יש ללמוד בקיאות ולאחר מכן כמעיין המתגבר, וכן בכללות בדורות, הדורות הראשונים התעסקו יותר בעניין הבקיאות, בור סוד שאינו מאבד טיפה, אבל עיקר העבודה בדורות שלנו היא מעיין המתגבר.

ובשיחת שבת דברים תשמ"ו ביאר הרבי, שרבי אליעזר היה בבחינת חכמה – שמקבלת ממה שלמעלה ממנה, ולכן שמו עם יו"ד שמורה על חכמה, אבל רבי אלעזר בן עזריה היה בבחינת בינה, נבון, מעיין מתגבר, ולכן שמו ללא יו"ד, כי עיקרו בינה. ולכן רבי אליעזר אומר "עין טובה", שעין מראה על חכמה וראיה. ורבי אלעזר אומר "לב טוב", שלב מורה על בינה. ומוזכר קודם רבי אליעזר כי קודם צריכה להיות חכמה ולאחר מכן יש בינה.

(וראה בפרקים על רבי אליעזר עוד ביאורים על כך).

ובשיחת שבת דברים תשמ"ב ביאר הרבי שחמשת תלמידי רבן יוחנן הם כנגד חמשה חומשי תורה, ורבי אלעזר כנגד חומש דברים, שהרי הוא היה כמעיין המתגבר וחומש דברים משה אמרו מפי עצמו.