פרק שישים ואחד. שמואל הקטן פרק מרתק על ענווה וויתור

תולדות התנאים ומשנתם

ב"ה

פרק ס"א

שמואל הקטן

שמואל הקטן היה אחד מהתנאים בדור החורבן ביבנה. הוא היה עניו ולכן נקרא שמואל הקטן או בגלל שהיה קטן במעט משמואל הרמתי (ירושלמי סוטה מה).

הגמרא במסכת סנהדרין דף יא מספרת על ענוותנותו:

אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. מעשה ברבן גמליאל שאמר השכימו לי שבעה לעלייה, (לשיטתו צריכים שבעה דיינים בכדי לעבר את השנה), השכים ומצא שמונה, אמר מי הוא שעלה שלא ברשות - ירד.

עמד שמואל הקטן ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו שב בני שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה.

ולא שמואל הקטן היה מי שלא הוזמן, אלא אדם אחר, ומחמת בושה עשה כך. כפי שרבי ישב ודרש והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא. עמד רבי חייא ויצא, עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון בר' לרבי חייא אמר לו אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו לא תהא כזאת בישראל.

ורבי חייא למד זאת מרבי מאיר, דתניא, מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ר"מ, אמרה לו רבי, אחד מכם קדשני בביאה, עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה – ובכך היא התגרשה מבלי לבייש את התלמיד שעשה את זה.

ורבי מאיר למד את זה משמואל הקטן, ושמואל הקטן למד זאת משכניה בן יחיאל, דכתיב (עזרא י, ב) ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת – שדיבר בלשון רבים כאילו החטא של כולם.

ושכניה בן יחיאל למד את זה מיהושע דכתיב (יהושע ז, י) ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך חטא ישראל אמר לפניו רבש"ע מי חטא אמר לו וכי דילטור אני לך הטל גורלות ואיבעית אימא ממשה דכתיב (שמות טז, כח) עד אנה מאנתם.

ממשיכה הגמרא ומספרת עוד על שמואל הקטן:

ת"ר משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול. . פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה ונתנה עליהם בת קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן וכשמת אמרו עליו הי חסיד הי עניו תלמידו של הלל, (שהיה עניו כמו שמסופר שם בגמרא) אף הוא אמר בשעת מיתתו, שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא.

ומפרש רש"י ששמואל הקטן אמר: רבן שמעון בן גמליאל הנשיא ורבי ישמעאל יפלו בחרב, חבריהם כרבי עקיבא ועוד יהרגו, שאר העם יהיה לביזה, וצרות גדולות עתידים לבוא על העולם.

[ומקשים הרבה, שלכאורה רשב"ג נהרג בתקופת החורבן הרבה לפני שמואל הקטן, ורבי עקיבא וחבריו נהרגו בתקופה מאוחרת יותר, ומתרצים בכמה אופני תירוצים שונים. ואולי יש לומר בפשטות, ידוע שעשרה הרוגי מלכות לא נהרגו באותו הזמן אלא זו הייתה גזירה רוחנית, ואולי זו הייתה נבואתו של שמואל הקטן, שהריגת רשב"ג ורבי ישמעאל, רבי עקיבא וחבריו כולם זו אותה הריגה כחלק מעשרה הרוגי מלכות].

סיפורים הקשורים לתפילה

הגמרא במסכת שבת דף לג מספרת סיפור על תפילתו של שמואל הקטן שביטלה מחלה שהייתה לו:

ג' מיני חולי הדרוקן הן של עבירה עבה ושל רעב תפוח ושל כשפים דק. כלומר יש שלוש סיבות של חולי הדרוקן, מגיע בגלל עבירה, או רעב או כשפים. שמואל הקטן חש בזה, קיבל מחלה זו. אמר רבש"ע מי מפיס – מי יטיל גורל וידע שעכשיו אין לי חולי בגלל עבירה אלא בגלל רעב, וכולם יאמרו שקיבלתי בגלל עבירה ולא ידעו להבחין שקיבלתי זאת בגלל סיבה אחרת?

ואיתסי – ואכן הוא הבריא.

הגמרא במסכת תענית דף כה מספרת על שמואל הקטן בקשר לתפילות בתענית:

שמואל הקטן גזר תענית כי לא ירדו גשמים, וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה, כסבורין העם לומר שבחו של צבור הוא, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לעבד שמבקש פרס מרבו אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו.

שוב שמואל הקטן גזר תענית וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה, כסבורים העם לומר שבחו של צבור הוא, אמר להם שמואל לא שבח של צבור הוא, אלא אמשול לכם משל למה הדבר דומה לעבד שמבקש פרס מרבו ואמר להם המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער ואחר כך תנו לו.

ולשמואל הקטן שבחו של צבור, איך הוא? אמר משיב הרוח ונשב רוח, אמר מוריד הגשם ובא מטר.

ובמסכת ברכות דף כח מסופר שהוא זה שתיקן את ברכת ולמלשינים אל תהי תקווה:

ת"ר שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה אמר להם ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים עמד שמואל הקטן ותקנה לשנה אחרת שכחה והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו. לא העבירו אותו מהעמוד. שואלת הגמרא, למה לא העלוהו, והרי אם טעה אדם בברכת ולמלשינים חושדים בו שמא הוא בעצמו כופר? עונה הגמרא שתי אפשרויות: או בגלל שהוא עצמו תיקן את הברכה הזו, או בגלל שהוא התחיל בה, כלומר שמכיר בברכה זו.

פטירתו

במסכת שמחות פרק ח מסופר על הסתלקותו מן העולם:

כשמת שמואל הקטן תלו לו מפתחו ופנקסו בארונו מפני שלא היה לו בן, והיה רבן גמליאל ורבי אלעזר מספידין עליו, ואמרו על זה נאה לבכות, ועל זה נאה להתאבל, כשהמלכים מתים מניחין כתריהן לבניהם, עשירים מתים ומניחין עושרם לבניהם, שמואל הקטן נטל כל חמודות של עולם והלך לו. וכן אמר בשעת מיתתו, שמעון וישמעאל לחרבא, ושאר כל עמא לביזא, ועקן סגיאין יהוון אחרי דנה; ובלשון ארמית אמרן. – כלומר שלא יבינו זאת.

אמרותיו

"העולם הזה דומה לגלגל עינו של האדם. לובן שבו- זה אוקיינוס, שמקיף את כל העולם. שחור שבו- זה העולם. קומט שבשחור- זה ירושלים, ופרצוף שבקומט- זה בית המקדש" (מסכתות קטנות דרך ארץ זוטא ט).

על שכר לצדיקים:

שאלו את שמואל הקטן מהו דכתיב יש צדיק אובד בצדקו (קהלת ז' מ":)? א"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהצדיק עתיד לבוא לידי מייט (שיתמוטט ממעשים טובים), אמר הקב"ה עד שהוא עומד בצדקו אסלקנו... ויש רשע מאריך ברשעתו, כ"ז שאדם חי הקב"ה מצפה לו לתשובה, מת - אבדה תקותו, שנאמר (משלי י"א) "במות אדם רשע תאבד תקוה" (מדרש קהלת פ"ז ל"ב).

כי עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב (תהלים צ"ד ט"ו). אמרוה לשמואל הקטן: מהו ואחריו כל ישרי לב? אמר להם מתן שכרן של צדיקים נתון לאחריהם, ומתן שכרן של רשעים נתון לפניהם, שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז' י', מדרש תהלים צ"ד ט"ו).

ביאורי הרבי:

בשיחת ערב חג השבועות תשמ"ב ביאר הרבי אודות הענווה של שמואל הקטן:

על שמואל הקטן אומרת הגמרא שנקרא כך מכיון שהיה מקטין את עצמו או בגלל שהיה קטן בקצת משמואל הרמתי, ומבאר הרבי שפעמים רבות שני האפשרויות צודקות, כלומר, שגדולתו היא, שעל אף שהיה במעט קטן משמואל הרמתי, בכל זאת היה עניו גדול.

ולכן קוראים לו שמואל הרמתי ולא שמואל הנביא כמו בדרך כלל, כי רמתי מרמז על רמה – גדולה, ובכל זאת היה עניו.

לאידך, בשונה מהלל שמצינו סיפורים איתו על היחס לגויים, בשמואל הקטן מודגש בעיקר ענווה בנוגע לבני ישראל, ולא מצינו שהיה עמו סיפור בנוגע לגויים, ואדרבה הוא תיקן את ברכת ולמלשינים נגד אלו שהלשינו לגויים.

בתחילה הוא ההרגיש קטנות עצמו ולאחר מכן, בסיום עבודתו, אף השפיל את עצמו בשביל לאחרים.

משנתו

שמואל הקטן לא מוזכר במשניות מלבד משנתו בפרקי אבות פרק ד, שהיא חידוש מעניין, הוא מצטט פסוק ממשלי ללא תוספת וזו היא משנתו:

שמואל הקטן אומר (משלי כד) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו.

בנוגע למשנתו ביאר הרבי בכמה אופנים, הקשורים לאישיותו של שמואל הקטן:

לכאורה קשה, מה הוא מחדש על הפסוק במשלי, שהרי הוא מביא פסוק מפורש:

אופן אחד: הפסוק מדבר על רשע אוייב ואורב, ואילו הוא מדובר על מלחמתה של תורה, והחידוש הוא שעל אף שהנצחון בדבר הלכה הוא לא נצחון אישי של האדם אלא של התורה, וכשמנצח את חבירו בפסק הלכה יש מקום לשמחה גלויה, ובכל זאת אין לו לשמוח מזה שמחה אישית, כי אם נוגע לו בירור ההלכה, אין בזה ניצחון אישי, אלא יש ללמוד את התורה מתוך ביטול אישי. וזה קשור לשמואל הקטן, שנקרא כך על שם שמקטין את עצמו, וממילא לומד ודורש ללמוד תורה מתוך ביטול. (לקו"ש חי"ט עמ' 44)

אופן שני: הפסוק מדבר על אוייב אישי, אך הוא מדבר על רשע סתם שאינו אוייב, ונקרא אויבך משום שכל ישראל קומה אחת הם, וכשיש חיסרון באחד זה מחסיר בכל העם, וממדת חסידות שגם כשאחד כזה נופל אין לשמוח בזה, כי אין לשמוח בנפילת כל רשע כי אין נגיעה אישית. פן יראה ה' ורע בעיניו, כאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה שגם לו יש דוגמת אותו הרע, כתורת הבעש"ט הידועה, ולכן אין לשמוח במפלת השני, כי גם לו מגיע אולי כזה, ובאם ישמח יפסוק הדין על עצמו "והשיב מעליו אפו", והמפלה תעבור מהשני אליו.

וזה קשור במיוחד לשמואל הקטן, שהיה מקטין את עצמו לפני כל אדם ואפילו לפני רשע, והיה חי בתקופה שלאחר החורבן ותחילת הגלות ואז התרבו רשעים רבים לכן הזהיר במיוחד לא לשמוח. וכן הוא זה שתיקן ברכת ולמלשינים, שזה היה כנגד הצדוקים והמינים (הנוצרים הראשונים), והם היו רבים באותה העת והלשינו על ישראל אצל הרומיים, וכולל שם גם סוגי רשעים אחרים - זדים, וגם כאן, הוא מדבר על רשע שאורב לצדיק אך כולל בזה גם רשעים מסוג אחר. (שיחת חוקת תשמ"א).

אופן שלישי: כיצד שייך שיהיה לאדם שהוא באהבת ישראל אוייב? אלא, בנפול אויבך הכוונה למינים ואפיקורסים עליהם נאמר "לאויבים היו לי", ואף על פי כן לא רשאי האדם לשמוח במפלתם, כי יתכן וזה שהם הגיעו לכפירה זו אשמת האדם, שהרי אם היה מקרבו בדרכי נועם לא היה מגיע לכך, ולכן באם האדם ישמח במפלתם והוא האשם, שמא יסיר ה' את חרון אפו מעל האויב וישיבו עליו. וזה קשור למשנה הבאה, אלישע בן אבויה, שעליו רומז.

ובשיחת חג השבועות תשל"ד שאל הרבי, כיצד הוא לא אומר דבר בשם אומרו, שהרי היה צריך לומר זאת בשם שלמה המלך, ומסביר הרבי שחיוב זה קשור רק לשמועה ששמע ומעביר, אבל אם האדם מתייגע בשמועה זו ומבינה היטב בעצמו רשאי הוא להעבירה בשם עצמו.