פרק שישים ושמונה. רבן גמליאל ושאלות קיסר רומא והפילוסופים

תולדות התנאים ומשנתם

ב"ה

פרק סח. רבן גמליאל וקיסר רומא.

בפרק הקודם למדנו על נסיעות רבן גמליאל לרומא, בפרק הנוכחי נלמד על קשריו עם קיסר רומא, השאלות והתשובות שהיו ביניהם. וכן עם נכבדי רומי, עם פילוסופים מאותה תקופה ועוד.

במסכת סנהדרין דף לט מצינו סדרת שאלות ששאל אותו קיסר רומי:

א"ל הקיסר לרבן גמליאל אלוקיכם גנב הוא? דכתיב (בראשית ב, כא) ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן – למה לקח את הצלע בבריאת האישה באמצע השינה של האדם?

אמרה לו בתו, עזוב אותו, אני אענה לו. אמרה לו. תנו לי דוכס אחד (שישמור עלי). אמר לה למה לך? אמרה לו שודדים באו אלינו הלילה, ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב אמר לה ולוואי שיבא עלינו בכל יום.. אמרה לו, ולא יפה היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו?

אמר לה אני מסכים איתך, אבל שהיה לוקח ממנו בגלוי. אמרה לו, הביאו לי אומצת בשר, הביאו לה, הראתה לו את הבשר כשהוא חי, לאחר מכן צלתה אותו והביאה לו אותו אחרי הצליה, אמרה לו תאכל מזה, אמר לה זה מאוס לי לאכול מזה – אפילו שהוא יודע שככה עושים לכל בשר, אבל כשראה את זה בעיניו זה מאוס לו, אמרה לו, ואדם הראשון אי היה רואה כיצד לוקחים את הבשר לאשה לא היה מאוס לו?

אמר לו הקיסר לרבן גמליאל אני יודע אלוקיכם מה הוא עובד והיכן הוא יושב. בינתיים הוא חש בכאב ונאנח. שאל אותו רבן גמליאל מה קרה? אמר לו, בן אחד יש לי בכרכי הים ויש לי געגועים עליו. אמר לו רבן גמליאל, ברצוני שתראה לי אותו. אמר לו הקיסר, וכי יודע אני היכן הוא נמצא? אמר לו, מי שבארץ אתה לא יודע, אתה יודע מי שבשמים?

עוד אמר לו הקיסר לרבן גמליאל, כתוב שה' מונה מספר לכוכבים, מה הגדולה, גם אני יכול למנות את הכוכבים, הביא רבן גמליאל חבושים (פירות) ושם אותם בנפה וערבב אותם, אמר לו לקיסר, תספור לי כמה יש כאן. אמר לו תעמיד לי אותם ואספור אותם. אמר לו, גם הרקיע כל הזמן מסתובב, ולכן לא ניתן לספור אותם.

יש שאומרים שאמר לו הקיסר: אני יודע את מניין הכוכבים, אמר לו רבן גמליאל, כמה שיניים וניבים יש לך? הכניס את ידיו לפיו והחל למנות אותם. אמר לו מה שבפיך אתה לא יודע, את מה שברקיע אתה יודע?

אמר לו קיסר לרבן גמליאל מי שברא הרים לא ברא רוח שנאמר (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח. ענה לו רבן גמליאל, אלא מעתה לגבי אדם שכתוב ויברא וייצר, גם נאמר שמי שברא זה לא ברא זה? טפח על טפח יש בו באדם ושני נקבים יש בו מי שברא זה לא ברא זה? שנאמר (תהלים צד, ט) הנוטע אוזן הלא ישמע ואם יוצר עין הלא יביט?

אמר לו כן – יש שני יוצרים לאדם. אמר לו רבן גמליאל, ובשעת מיתה כולן נתפייסו? כל היוצרים הסכימו יחד שעכשיו זמן המוות?

מבחן מהמלכות

בירושלמי בבא קמא ד ג, מסופר על מבחן שעשו לו מלכות רומי:

מעשה ששילחה המלכות שני איסטרטיוטות (שרים) ללמוד תורה מרבן גמליאל ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות. ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים בת ישראל לא תיילד לנכרית. אבל נכרית מיילדת לבת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של נכרית. אבל נכרית מניקה לבת ישראל ברשותה. גזילו של ישראל אסור ושל נכרי מותר. באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם. שור של ישראל שנגח לשור של נכרי פטור וכו'. בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות. אפילו כן לא באו לסולמה של צור, שזה גבול ארץ ישראל, עד ששכחו את הכל.

סיפור זה יש גם בספרי דברים ושם מצינו פרטים נוספים: שהם לא התכוונן להתגייר אלא לבחון אותו, וכן שזה היה בעיר אושא שבצפון שזה חידוש מעניין בפני עצמו, שעל אף שהסנהדרין הייתה אז ביבנה, בכל זאת הייתה תקופה שרבן גמליאל היה בעיר אושא:

וכבר שלחה מלכות שני סרדיטאות ואמר להם: לכו ועשו עצמיכם גרים וראו תורתן של ישראל, מה טיבה? הלכו להם אצל רבן גמליאל לאושה, וקראו את המקרא ושנו את המשנה, מדרש הלכות ואגדות. בשעת פטירתם אמרו להם: כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ מדבר אחד: גזלו של גוי מותר ושל ישראל אסור - ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות:

על גיורת שכן התגיירה באמת ושאלה את רבן גמליאל, מצינו במסכת ראש השנה דף יז: שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם (דברים י, יז) אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים, וכתיב (במדבר ו, כו) יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ עד שענה לה רבי יוסי הכהן.

שאלות מכופרים ומפילוסופים.

מצינו במקורותינו כמה פעמים על שאלות ששאלו את רבן גמליאל.

ראשית, סנהדרין דף צ:

שאלו מינין את רבן גמליאל מניין שהקב"ה מחיה מתים, אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קיבלו ממנו.

ובמסכת עבודה זרה דף צד מסופר על שאלות ששאל אותו פילוסוף:

ת"ר שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי אם אלוקיכם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולם מפני השוטים? אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין.

שאל פלוספוס אחד את רבן גמליאל, כתוב בתורתכם (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, מפני מה מתקנא בעובדיה ואין מתקנא בה? אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד, ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב, והעלה לו שם על שם אביו, וכשהוא נשבע אומר בחיי כלב אבא, כששמע המלך, על מי הוא כועס על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס? הוי אומר על הבן הוא כועס.

אמר לו כלב אתה קורא אותה? והלא יש בה ממש. אמר לו ומה ראית? אמר לו פעם אחת נפלה דליקה בעירנו ונשרפה כל העיר כולה, ואותו בית עבודת כוכבים לא נשרף!

אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם, שסרחה עליו מדינה, כשהוא עושה מלחמה עם החיים הוא עושה או עם המתים הוא עושה? הוי אומר עם החיים הוא עושה. א"ל כלב אתה קורא אותה? מת אתה קורא אותה? א"כ יאבדנה מן העולם, אמר לו אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות לאפיקים ולגאיות. יאבד עולמו מפני שוטים?

ובמשנה שם בדף מד על ביקור של רבן גמליאל במרחץ בעיר עכו, שבתוך המרחץ היו גם פסלים:

שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי (מרחץ ששמו שם פסלים) אמר לו כתוב בתורתכם (דברים יג, יח) לא ידבק בידך מאומה מן החרם מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי אמר לו אין משיבין במרחץ וכשיצא אמר לו אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי. – שהעיקר זה בית המרחץ ואילו הפסלים נכנסו לתוכה.

(וסיבה שניה:) אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ: - כלומר זה בית מרחץ ששמו שם פסלים לנוי ולא לעבודה זרה.

וסיבה שלישית: דבר אחר אם נותנים לך ממון הרבה אי אתה נכנס לעבודת כוכבים שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה זו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין לפניה לא נאמר אלא אלהיהם את שנוהג בו משום אלוה אסור את שאינו נוהג בו משום אלוה מותר.

וראה שם בגמרא האם רבן גמליאל הביא לו "תשובה גנובה" – דחה אותו בקש, או שלא.

עוד על שאלת פילוסוף מצינו בבראשית רבה וכן בילקוט שמעוני תורה ל:

פילוסוף אחד בקש לידע נחש לכמה מוליד. כיון שראה אותן עסוקים זה עם זה, נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להן מזונות, עד שילדו. כיון שעלו הזקנים לרומי, ראה את רבן גמליאל. אמר לו: לכמה הנחש מוליד? ולא יכול להשיבו. נתכרכמו פניו. פגע בו רבי יהושע, אמר לו: למה פניך חולניות? אמר לו: שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבה. אמר לו: מה היא? אמר לו: לכמה הנחש מוליד? אמר לו: לז' שנים. אמר לו: מנין? אמר לו: הכלב חיה טמאה, מוליד לנ' יום, ובהמה טמאה יולדת לי"ב חדש; וכתוב: ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. כשם שהבהמה ארורה מן החיה שבעה, כך נחש ארור מן בהמה שבעה. כמפני רמשא סלק ואמר להם. התחיל להטיח הפילוסוף ראשו בכותל, אמר: כל מה שעמלתי ויגעתי ז' שנים, בא זה והושיטו לי בקנה אחד.

ביאורי הרבי

בפרק הזה ובפרק הקודם למדנו על חכמי ישראל ברומי והשאלות שקיבלו מגדולי רומי.

בשיחת שבת פרשת עקב תשל"ד ביאר הרבי על כללות הסיפור, שהמדרש מתחיל הסיפור "כשעלו הזקנים לרומי", אבל לא הביא את שמות הזקנים, מלבד רבן גמליאל ורבי יהושע שמוזכרים בתוך הסיפור, והנה מכך שנסיעתם לרומי מוזכרת בכמה מקומות מוכח שזה היה כשעלו יחד עם רבי אליעזר ורבי עקיבא, ובכל זאת לא מוזכרים כאן שמותיהם, ומדוע?

אלא יש לומר שהשאלה על הנחש בפנימיות העניינים הייתה אחרת לגמרי, שהרי מבואר בחסידות שהנחש זה מקור הקליפה, וכמו שבחטא עץ הדעת, מקור ושורש החטאים היה על ידי נחש שהיה ערום.

והשאלה הייתה איך נחש יכול להיות מוליד, הרי הולדה זה מציאות חדשה וזה ענין שבקדושה ואיך זה יכול להיות בנחש, כיצד תהיה בקליפה מציאות חדשה? ולכן שאלו לכמה זמן זה לוקח, שמהביאור לכמה זמן זה לוקח ניתן להבין על מציאות הדבר.

ומשום כך לא נכתב שמות הזקנים שעלו לרומי אלא רק "כשעלו זקנים לרומי", כי כאן לא נוגע מי הם היו אלא נוגע כאן שני הקצוות, שמצד אחד מדובר בזקנים "זה קנה חכמה", שהבינו והשיגו בתורה עד שקנו אותה ונהייתה שלהם, ומצד שני הם באים לרומי, שזה תכלית הירידה, למלכות הרשעה שהחריבה את בית המקדש, ולכן אז זה הזמן לברר על שורש הקליפה, נחש לכמה זמן מוליד.

ובשיחת י' שבט תשכ"ה ביאר הרבי את הסיפור על ירידת חכמי ישראל לרומי המובא בסוף מסכת מכות, רבן גמליאל וחכמים בכו ואילו רבי עקיבא צחק. ומבאר הרבי שמסכת מכות בפנימיות מרמזת על הירידה לגלות, ולכן סיומה על ניצחונה של רומי. והמטרה היא לבטל את הגלות, ולכן בסיום ממש למדים "עקיבא נחמתנו".

וסדר העבודה בגלות מרומז בסיפורים שבסוף המסכת, בעזרת ה' בפרק על רבי עקיבא נלמד את כללות הביאור, וכאן נביא רק מה שנוגע לרבן גמליאל:

"מהלכין בדרך" רומז על ההליכה בגלות, שזה על ידי תורה ומצוות שאנחנו עושים בגלות ועל ידי זה מבטלים את ההליכה בגלות. מטרת העבודה בגלות היא לברר את ניצוצות הקדושה, וכשהכל יהיה מבורר תסתיים הגלות.

ולכן הלכו רבן גמליאל וחבריו לרומי, הם מייצגים את כל הסוגים בעם ישראל. רבי אלעזר בן עזריה היה כהן, רבי יהושע היה לוי, רבן גמליאל היה נשיא משבט יהודה, ורבי עקיבא היה בן גרים. הם סוללים את הדרך לעבודת ישראל בגלות ולפעול הבאת הגאולה.

ולכן משתמשים בלשון "וכבר היו", זו עבודה שהתחילה מיד בחורבן ולכן רבן גמליאל וחבריו בוכים, הם הלכו לברר את ניצוצות הקדושה בעולם וראו את גודל הצער שבהליכה בדרך, גודל קושי הירידה הרוחנית של הנשמה בגלות, ולכן התחילו לבכות.

אך רבי עקיבא מצחק, כי הוא רואה את החשיבות בבירור ניצוצות הקדושה ממקומות כה נמוכים כרומי, עד שלבסוף אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו. וכמו שנלמד בעזרת ה' בפרק על רבי עקיבא בארוכה.

בפרק הבא, פרק אחרון על רבן גמליאל, רבן גמליאל נשיא ישראל.