פרק סו. רבן גמליאל בסנהדרין

תולדות התנאים ומשנתם

ב"ה

פרק סו. רבן גמליאל בסנהדרין

בפרק הזה נתמקד בעזרת ה' ברבן גמליאל ופעילותו בסנהדרין.

בתקופת רבן גמליאל הסנהדרין והישיבה היו ביבנה, רבן גמליאל היה ראש הסנהדרין וראש הישיבה. בישיבה היה את גיסו, רבי אליעזר שהיה מתלמידי בית שמאי (כפי שלמדנו בפרקיו) ורבי יהושע שהיה מתלמידי בית הלל.

לישיבה היו קוראים "כרם ביבנה", כי היו יושבים שם שורות שורות כמו כרם. רבן גמליאל העמיד שומר בכניסה לישיבה ולא נתן לכל אחד להכנס לישיבה, רק מי שתוכו כברו, פנימיותו כחיצוניותו.

רבן גמליאל עמד על כך שלא ירבו מחלוקות בישראל ולאחד את כולם בהכרעת הרוב. וכפי שראינו בכמה מקרים בגמרא.

ראשית במקרה של תנורו של עכנאי, לאחר שרבי אליעזר הביא הוכחות מן השמים לצדקתו, רבי יהושע ענה לו "תורה לא בשמים היא", עד שלבסוף רבי אליעזר הורחק מן הישיבה, העומד בראשות הישיבה היה רבן גמליאל, וכמובן שכל זה היה תחת אישורו, בכדי לא להרבות מחלוקות בישראל.

ומספרת הגמרא במסכת בבא מציעא דף נט:

ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל.

מאורע נוסף שרבן גמליאל עשה בשביל שלא להרבות מחלוקת בישראל היה עם רבי יהושע, רצף של שלושה סיפורים גרמו לכך שהדיחו את רבן גמליאל מהנשיאות ולבסוף החזירוהו.

הסיפור הראשון הוא במסכת ראש השנה פרק ב משניות ח – ט בנוגע לעדות ראיה על הירח בשביל קידוש החודש:

בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ בִּזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לא נִרְאָה. ְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס. עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן! הֵיאָךְ מְעִידִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ. שָלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל. גּוֹזֵרְנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבְמָעוֹתֶיךָ, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ.

הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצַר, אָמַר לוֹ: יֶשׁ לִי לִלְמוֹד, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָֹה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׁוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, ד) "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם"; בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ.

בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, אָמַר לוֹ: אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו; שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, ט) "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדַב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְֹרָאֵל", וְלָמָּה לא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים? אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵּית דִּין עַל יִשְֹרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.

נָטַל מַקְלוֹ וּמָעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ.

עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ. בּוֹא בְּשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי! רַבִּי בְּחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרַי.

הסיפור השני היה בנוגע לדין בכור בהמה כמסופר במסכת בכורות דף לו:

"רבי צדוק היה לו בכור. הטיל לו שעורים בסלים מנצרים. בתוך שהיה אוכל נקרעה שפתו (מהנצרים). בא לפני רבי יהושע, אמר לו: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו רבי יהושע: הן. בא לפני רבן גמליאל אמר לו: חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו ר"ג: לא. אמר לו: והרי רבי יהושע אמר לי הן! אמר לו: המתן עד שיעלו בעלי תריסין לבית המדרש – תלמידי חכמים שמתנצחים בהלכה.

כיון שנכנסו לבית המדרש, עמד השואל ושאל: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? א"ל רבי יהושע: לאו, א"ל רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן, יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: היאך אעשה, אילמלי אני חי והוא מת, יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי, היאך חי יכול להכחיש את החי? והיה ר"ג עומד ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן: עמוד, ועמד.

והסיפור השלישי במסכת ברכות דף כז, במקרה הזה החכמים כבר לא יכלו להבליג על הנעשה עם רבי יהושע והדיחו את רבן גמליאל מהנשיאות:

ת"ר מעשה בתלמיד אחד (הוא רבי שמעון בר יוחאי) שבא לפני ר' יהושע א"ל תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רשות. בא לפני רבן גמליאל א"ל תפלת ערבית רשות או חובה, א"ל חובה. א"ל והלא ר' יהושע אמר לי רשות. א"ל המתן עד שיכנסו בעלי תריסין (תלמידי חכמים שמתנצחים בהלכה) לבית המדרש,

כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה. א"ל רבן גמליאל חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר לו ר' יהושע לאו. א"ל והלא משמך אמרו לי רשות. אמר לו: יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי.

היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד.

אמרו כמה נצער אותו ונשתוק. בראש השנה שנה שעברה ציערו, בבכורות במעשה דרבי צדוק ציערו, עכשיו גם כן מצער אותו. בא ונעביר את רבן גמליאל מהנשיאות.

את מי נשים במקומו? אם נשים את רבי יהושע, הוא בעל מעשה, ומבאר רש"י שזה יהיה לרבן גמליאל צער גדול ביותר. ולבסוף מינו את רבי אלעזר בן עזריה.

ממשיכה הגמרא ומתארת שלאחר הדחת רבן גמליאל, סילקו את השומר של בית המדרש, ונתנה להם רשות לתלמידים להכנס, שהיה רבן גמליאל אומר רק מי שתוכו כברו יכול לבוא לבית המדרש, ובאותו היום התווספו מאות תלמידים, לדעה אחת ארבע מאות ספסלים ולדעה שניה שבע מאות ספסלים.

והייתה חלישות הדעת לרבן גמליאל, אמר אולי חס ושלום מנעתי תורה מישראל? הראו לו בחלומו כדים חיוורים מלאים באפר, כלומר להראות לו שמבפנים הם לא ראויים, אבל האמת היא, שכן היו ראויים ומה שהראו לו זה היה בכדי ליישב את דעתו.

באותו היום שנו את מסכת עדיות וכל מקום שאומרים במשנה "בו ביום", הכוונה היא לאותו יום. ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה.

וכאן רואים את גדולתו של רבן גמליאל:

רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, דתנן: בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, אמר להם: מה אני לבא בקהל? אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבא בקהל;

אמר לו רבי יהושע: מותר אתה לבא בקהל. אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר: לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'! אמר לו רבי יהושע: וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר: ואסיר גבלות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כאביר יושבים, וכל דפריש - מרובא פריש. אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר: ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' - וכבר שבו. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: ושבתי את שבות עמי ישראל - ועדיין לא שבו. מיד התירוהו לבא בקהל".

אמר רבן גמליאל הואיל וכך, הלך ואפייס את רבי יהושע, כשבא לביתו ראה את קירות ביתו של רבי יהושע שהיו שחורות, אמר לו מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה (ובגירסת הירושלמי מופיע שראה אותו עושה מחטים בכדי להתפרנס). א"ל אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של ת"ח, במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים.

אמר לו נעניתי לך מחול לי, לא אשגח ביה – לא ענה לו רבי יהושע, עשה בשביל כבוד אבא – רבן שמעון – ורבי יהושע התפייס.

אמרו מי יילך ויגיד לחכמים שהם התפייסו, אמר הכובס אני אלך. שלח רבי יהושע לבית המדרש, מי שלבש מדים ימשיך ללבוש מדים ומי שלא לבש מדים יאמר ללובש המדים אני אלבש? כלומר מי שהיה נשיא ימשיך להיות נשיא ומי שלא היה נשיא יחזיר את הנשיאות למי שהיה.

אמר רבי עקיבא לחכמים, תסגרו את הדלת, שלא יבואו עבדי רבן גמליאל ויצערו את החכמים. אמר רבי יהושע, אם כן, מוטב שאבוא אני ואודיע לחכמים שהתפייסנו.

בא לפתח ואמר, כהן מזה, בן מזה ימשיך להזות מי פרה, ומי שלא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה – מים ואפר רגילים.

אמר רבי עקיבא לרבי יהושע, רבי יהושע נתפייסת? כלום עשינו אלא בשביל כבודך, למחר אני ואתה נשכים לפתחו. ומסיימת הגמרא ששאלו מה נעשה, הרי מעלין בקודש ולא מורידין. אי אפשר להוריד את רבי אלעזר בן עזריה מהנשיאות.

שידרוש רבן גמליאל שבוע ורבי אלעזר שבוע? יבוא לקנא בו ששניהם שווים על אף שרבן גמליאל הוא הנשיא הותיק, אלא שידרוש רבן גמליאל שלושה שבועות ורבי אלעזר בן עזריה שבוע אחד.

וזה שהיו שואלים, שבת של מי? מי דרש השבת.

בפרק הבא, עוד על רבן גמליאל וחבריו בעזרת ה'.

ביאורי הרבי

בית המדרש לתוכו כברו

בלקו"ש חכ"ד שיחה לחודש אלול הרבי מבאר כמה מחלוקות שמצינו בין רבן גמליאל לחכמים שהולכים לשיטתם. חכמים מחשיבים בעיקר את הכמות ואילו רבן גמליאל את האיכות.

ובענייננו, רבן גמליאל סובר שהעיקר האיכות ולכן לא להכניס את כל התלמידים, רק מי שראוי. אך רבי אלעזר בן עזריה וחכמים סוברים שהעיקר הכמות ולכן יש להרבות תלמידים.

אך לאחר שרבן גמליאל ראה שהוציאו את השומר מבית המדרש, ונכנסו תלמידים רבים "חלשה דעתו", על אף שהוא נשאר בשיטתו שהאיכות עדיפה וגוברת, ומדוע חלשה דעתו? אלא מכיון שראה שעל אף שהכמות גדלה, האיכות לא ירדה, אדרבה, האיכות התחזקה, ונוסף פלפול וחידוד בבית המדרש, ומכיון שראה שהאיכות גדלה חלשה דעתו.

ומבאר הרבי שזה קשור עם עניינו של רבן גמליאל, נשיא, שזוהי נקודה איכותית, כי זה אדם שבמהותו שונה מכל העם, כמו מלך שמעל כל העם, אך חכמים כוחם הוא כמות, כי הם יחד סנהדרין של שבעים ואחד, וכל אחד מהחכמים הוא במהותו חבר הסנהדרין – נקודה של כמות.

בשיחת שבת פרשת שמות תשנ"ב ביאר הרבי את הסיפור על רבן גמליאל, שרבן גמליאל היה בסדר הנהגה כמו לעתיד לבוא, כשיבוא המשיח ה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ואז לא יכנס לבית המדרש תלמיד שאין תוכו כברו כי מצד הקדושה שלעתיד לבוא אין מקום לענין של היפך הקדושה, אבל רבי אלעזר בן עזריה אמר ביום כניסתו לתפקיד "מזכירין יציאת מצרים בלילות", להכניס קדושה לתוך הלילה, וגם לאלו שאין תוכם כברם, שגם במצב כזה ניתן לפעול ולהמשיך גאולה ולכן באותו היום הוא סילק את שומר הפתח. (אריכות הביאור בזה בפרק על רבי אלעזר בן עזריה בעזרת ה').

ורבן גמליאל הסכים עמו ולכן הוא לא מנע את עצמו מבית המדרש אפילו פעם אחת, כי רבי אלעזר פעל עליו, שעל אף שהוא כמו לעתיד לבוא שאין רע ואין מי שלא תוכו כברו, בכל זאת הוא יסכים ויסייע להמשיך גם להם גאולה ולהכניסם לבית המדרש.

הבאת רבי יהושע

בשיחות ליל ויום שמח"ת תשל"ו הקשה הרבי, שהרי רבן גמליאל היה איש החסד, (וכפי שמתבטא גם בשמו, גמליאל והגמרא אומרת שגמל רומז על גומל חסד, ולכן הרואה גמל בחלום) ואיך מתאים הנהגה כזו עם רבי יהושע שמראה לכאורה היפך החסד? זה שרבי יהושע היה מחוייב ללכת לרבן גמליאל זה ודאי, אבל מדוע ר"ג דרש זאת ממנו, והרי אין חיוב ללכת אף ביום חול עם מקל ומעות. ואם בכדי להראות שאין חילוקי דעות, הרי מספיק שרבי יהושע יכריז ברבים שמקבל דעת רבן גמליאל.

אלא שרבן גמליאל בזה גמל חסד עם רבי יהושע, הוא הביא אותו לדרגה הגבוהה של קבלת עול, ושהיא תחדור לכל מציאותו. כשאדם פשוט עושה בקבלת עול אין בזה חידוש, אבל כשגדול ביותר בחכמה כרבי יהושע, שרבן גמליאל עצמו קרא לו רבי בחכמה, ובפרט בחכמת התכונה כסיפור בספינה, ובכל זאת הוא מבטל את שכלו ומחדיר בכל מציאותו, הרי זה הוכחה לקבלת עול אמיתית.

ובשיחות ו' תשרי וש"פ האזינו תש"מ ביאר הרבי, מדוע רבן גמליאל לא ויתר לרבי יהושע? ולאידך, רבי יהושע נשאר בדעתו, וא"כ מדוע לא מסר נפשו לשמור את יום כיפורים לפי דעתו? אלא שיש כללים בהלכה, על אף שליחיד יש דעה ודעתו לא מתבטלת, מ"מ למעשה הוא חייב לבטל את דעתו לדעת הרוב, והנשיא מצידו אסור לו לוותר על כך, שהרי יש חיוב לנשיא להיות בתוקף, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, "נהוג נשיאותך בתלמידים".

והטעם שהכל חייבים לשמוע להלכה כי הלכה זה רצון ה' ודבר ה', ובזה הכל שווים ולכן הכרעת ההלכה מחייבת את הכל.

בלקוטי שיחות חכ"א עמ' 113 שואל על הרבי על הסיפור שרבן גמליאל ביקש מרבי יהושע לבוא במקלו ובמעותיו, שלכאורה מה הדיוק בכך שיבוא עם מקל ומעות, והרי רבי יהושע היה חי מחוץ לתחום של יבנה ועצם בואו מראה על כך ששמע לרבן גמליאל, שהרי יצא מחוץ לתחום.

ומבאר הרבי, שזה בכדי להראות שהוא לא רק מקשיב לרבן גמליאל, אלא שבשכלו הוא מבין שעל אף שמצד ההבנה שלו בתורה, יום הכיפורים היה אמור להיות ביום זה, מ"מ הוא בשכלו מבין שחייב לשמוע לדברי רבן גמליאל ולבוא עם כל מציאותו, עם כל הפרטים ואפילו פרטים שחוץ ממנו כמקל, ואפילו עם מעות שלגמרי חוץ מהאדם. ובפרט שרבי יהושע הצטיין בחכמת התכונה, ורבן גמליאל לא הצטיין בזה ולכן קרא לו רבי בחכמה, ובכל זאת הוא היה צריך לקבל את דעת רבן גמליאל.