האם נשאר מקום ללאומיות במדינות המזרח התיכון?

אזורית לוחצת

כשהאביב הערבי פרץ ברחובות המזרח התיכון לפני כמעט עשור, רבים ציפו שהנה תפרוץ יחד איתו הדמוקרטיה המערבית במדינות המזרח התיכון. עשור לאחר מכן, כשלמדינות האזור כבר ניסיון עשיר בשינוי משטר, בניסויים פוליטיים ובאתגרים שברגעים קיצוניים ממש איימו על יציבותן, נדמה שכבר ברור לכל שדמוקרטיה – לפחות באופן שבו דימיינו אותה בראשית הדרך – לא הייתה התוצאה המובהקת של אירועי האביב הערבי וזולת, אולי, מקרים חריגים, לא הושלטה באופן יעיל במדינות האזור. מה שכם ניתן להצביע עליו כעל תוצאה מובהקת של אירועי האביב הערבי הוא התגבשות של לאומיות מקומית בכל מדינה ומדינה באופן שלא היה לו תקדים עד לאירועי האביב הערבי. חלום הלאומיות הפן-ערבית נגוז לחלוטין בעשור הזה, המוסדות והארגונים שתחזקו אותו בעבר הלא רחוק, איבדו את שיירי כוחם והשפעתם ונדיר לראות גורמים באזור שעדיין מדברים ברצינות על לאומיות פן-ערבית כאל יעד בר הגשמה שיש לו היתכנון בעולם האמיתי. במציאות החדשה של המזרח התיכון ברור יותר ויותר שציר ההזדהות העיקרי, אם לא היחיד, הוא הלאומיות המקומית, שהתחדדה מאוד בעשור האחרון וכעת, למרות האיומים עליה, נראית כמו האופק הרלוונטי היחיד עבור העולם הערבי בתצורתו הנוכחית.
כבר בסבב הבחירות של ספטמבר האחרון, הסתבר שהדיון על "הלאומיות הישראלית", גבולותיה, מי כלול בה, מה היא מייצגת ואיפה היא חלה, נותר אחד הדיונים הרגישים וההכרחיים ביותר בחיים הפוליטיים בישראל והדבר התחדד עשרת מונים בסבב הבחירות השלישי בראשית מרץ.
בתוכנית היום ננסה לחשוב על הלאומיות המתהווה במזרח התיכון ועל הקשר הישיר שלה לשינויים בפוליטיקה הישראלית וגם על האתגרים שהיא מציבה בפני מגמות של הסתגרות והתבדלות שהפכו רווחות בשיח הפוליטי בישראל.