Morning ציבורי
[search 0]
עוד
Download the App!
show episodes
 
״על החיים ועל המוות״ הוא מקום לשיחות והרהורים על מוות ואבל - שיחות שאינן בהכרח עצובות, כי הרי הניסיונות שלנו להבין את המושגים המשונים האלה מובילים לעתים קרובות לערבוביה של רגשות, שיש בה כמובן גם צחוק. דפנה לוי משוחחת עם אורחות.ים על חוויות אֵבֶל אישיות, זיכרונות מאנשים אהובים ועל האופן שבו כל אלה מוצאים את דרכם אל היצירה שלהןם. לוגו: לירון כהן Music: Woke up This Morning by Till Paradiso
  continue reading
 
Loading …
show series
 
בתוך גוף העבודות העשיר מאוד של המחזאי והבמאי רוני ניניו בולטות שתי יצירות אישיות במיוחד. האחת, ״דרמה קטנה״, הצגת יחיד שביצעה שירילי דשא וזכתה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו, והשנייה ״היו לילות״, סרט קולנוע שזיכה את דאנה איבגי בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל חיפה. הסרט וגם ההצגה עוסקים בדרמות המטלטלות בחייהם ובמותם של הוריו – אמו, אשת הרדיו, המתרגמת והמחז…
  continue reading
 
נורית שרת היא צלמת ואמנית וידאו וכעת גם מעצבת אופנה. איך היא הגיעה למרכז בודהיסטי מבודד בהרים בשוויץ שם אפשר לשמוע את השלג צונח מהעצים? ולמה היא עמדה שם במטבח ובישלה לנזירות חומוס? זה, והבלוג שבוהיא ניהלה במשך שנה שלמה יומן אבל עדין וכן וכואב, היו חלק מתהליך ההחלמה שלה, אחרי שבעלה, גרי, מת מסרטן – גרי, שיום אחד דפק בדלת, ובלי שהכירו קודם הם התחבקו …
  continue reading
 
אחיה של אביבית משמרי, כך היא כתבה עליו פעם, היה מטבעו פעיל ונמרץ ואופטימי. יכול להיות שהיה פותח עסק וכנראה נישא בגיל צעיר ומקים בית ארוך שנים עם מישהי שיש לה שתי רגליים על הקרקע, לא מגונדרת מדי כי פומפוזיות הצחיקה אותו תמיד. אלא שבגיל צעיר הגיע ההתקף הראשון שהיה קו שבר ולא הייתה ממנו דרך חזרה. אביבית, שהיא סופרת ומו״לית ועורכת, איבדה את אמה ושנים ב…
  continue reading
 
בחצר ביתו הירושלמי של אריאל הירשפלד ישנו גן יוצא דופן – כי מתברר שמלבד היותו חוקר ספרות ומבקר וסופר, פרופסור אריאל הירשפלד הוא גם גנן מחונן. הגן הזה מכונה ״גן בתיה״, על שם רעייתו המנוחה הסופרת בתיה גור. דיברנו עליה, ועל האבל המתמשך על מותה שלדברי אריאל היה ״מין יצור, כמו איזה אל יווני״, שפתאום אמר לו: ״הייתי איתך עד עכשיו, ועכשיו אני יכול ללכת״. די…
  continue reading
 
לפני כשנה וחצי ראיתי את שז עוז על הבמה בקאמרי, בהשקה של אנתולוגיית השירה הלסבית ״את כל הרצון״. היה ברור שהכריזמה והכישרון שלה לא קהו אפילו במיליגרם בשנים שחלפו מאז החלה ליצור, מאז הופעותיה במועדונים בשנות השמונים והתשעים – ומאז ״ריקוד המשוגעת״, ספר שיריה הראשון ו״הרחק מהיעדרו״, הרומן שקרן ידעיה הפכה לסרט קולנוע. נפגשתי עם שז, שהשם הזמני, ראשי התיבו…
  continue reading
 
ברוכות וברוכים הבאים לפרק המאה של ״על החיים ועל המוות״, ולרגל חגיגיות העניין שוחחתי עם אורחת מיוחדת מאוד – מיירה קלמן. קשה לדבר על מיירה קלמן בלי להשתמש במילים שנשמעות מוגזמות: קסם, פלא, הלב מתרחב, העולם נעשה לרגע מקום יותר סימפטי. אבל זאת אמת לאמיתה. מיירה קלמן היא אמנית. ציירת, מאיירת, סופרת ומעצבת – ואחת המשובחות והמעולות בכל התחומים הללו. השערי…
  continue reading
 
את תהל רן פגשתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, כשראיינתי אותה למוסף ״הארץ״ לרגל צאת ספר שיריה ״בשמלתי״. המפגש ההוא היה מבחינתי בלתי נשכח, כי תהל כתבה, וממשיכה לכתוב על חייה בחוכמה וחמלה יוצאות דופן, שהיא טוענת שהצטברובה במהלך השנים, אבל בעצם קל לראות שהיו בה ממש מרגע שהחלה ליצור. בשנים שחלפו מאז תהל כתבה מחזות ושירה ופרוזה – ממש לאחרונה ראה אור הרומ…
  continue reading
 
כשנפגשתי לשיחה עם תאמר נפאר, לפני זמן קצר מאוד, מספר הנרצחים בחברה הפלסטינית עוד לא חצה את ה-140, ולפי הנתונים מהבוקר, מדובר כבר ב-146. תאמר, המוזיקאי שעושה ראפ והיפ הופ והטקסטים שלו כל כך חכמים וחשופים, שהתפרסם גם כחלק מלהקת ״דם״ וגם כסולן, ושחקן, נולד בלוד ומגדל שם היום את שני בניו. המשימה שלו כאבא, כך הוא אמר לי, מחייבת הליכה זהירה על הקו שבין ל…
  continue reading
 
איך למות בעידן הדיגיטלי? זו שאלה מוזרה, אלא אם משוחחים על כך עם כרמל ווייסמן. ד״ר כרמל ווייסמן היא חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב וגם הפודקאסטרית שהביאה לנו את ״המצב הפוסט אנושי״ ואת ״דינוזאוריות רשת״. הפרק המיוחד הזה לא הוקדש לסיפורים אישיים, אבל יש בו המון דברים מעניינים ומטרידים ומשעשעים ומבהילים או איך שלא תבחרו להתייחס לטכנולוגיה. די…
  continue reading
 
על המצבה של זוגתו כרמיאל בחר הצייר אסף רומנו לכתוב ״ובחרת בחיים״. הבחירה בחיים הייתה בעצם שלו, של ילדיו, בחירה לדבר ולשתף, לא להסתיר, כדרך להתמודד המטען, כפי שאסף אומר, שאינו מרפה, הידיעה שמשהו מהותי משתנה בנו כשאנחנו חווים מוות אינטימי. אסף כתב על מותה של כרמיאל בספר ״פעימה וקו״, ספר המורכב משיחות שלו, הצייר, עם חברו הקרוב פיטר גילבי, שהוא רופא, ע…
  continue reading
 
בילדותה, כשהבית שבו גדלה ריקי כהן התפורר – אחרי שאימא שלה חלתה במחלת נפש והיא ואחותה נשלחו לפנימיות – היא מצאה בית חלופי בספרים. הקריאה הייתה בשבילהמקום לדמיין בו אפשרויות אחרות של חיים ואפילו כוחות על. ריקי, שגדלה להיות עיתונאית ומשוררת ודעתנית בולטת מאוד ברשתות חברתיות ועכשיו גם סופרת – שוחחה איתיעל חיים שלמים של בריחה מזיכרונותיה, עד לרגע שבו שי…
  continue reading
 
את מסיבת יום הולדתה השמונה עשרה מיה לנדסמן זוכרת כאירוע משמח במיוחד, ויום ההולדת החמישים של אימא שלה, שחל ימים ספורים לאחר מכן צריך היה להיות מין המשך טבעי לחגיגה. אלא שאביה, מרסלו, מת בעיצומה של המסיבה, הלב שלו, אומרת מיה, התפוצץ כמו קונפטי. מיה – שאם לא התאהבתם בה בתיאטרון ב״מתאבל ללאקץ״, ״כטוב בעיניכם״, ״קן הקוקייה״, ״מלאכים באמריקה״ או ״פיטר פן…
  continue reading
 
כמעט שלושים שנה חלפו עד שארנה קזין העזה לגעת, לכתוב וכעת גם לדבר על חברתה מיכל ניב ועל הפעם ההיא שבה מיכל ניסתה להתאבד אבל ארנה הפריעה לה או קלקלה לה, כהגדרתה. מיכל, הצליחה בסופו של דבר לסיים את חייה, שש שנים אחרי אותו מאורע, בשיא הצלחתה כשדרנית מוערכת ונערצת. וארנה לא דיברה על זה, ״כי הרגשתי שזה לא הסיפור שלי״, היא אומרת. אבל במסה ״הכנות לאבל״, מת…
  continue reading
 
כששהרה בלאו נדרשה לתאר את המשפחה שלה היא כתבה: ״אנחנו שישה בלאוים קטנים שמשייטים לבדם בעולם, כמו לוויינים שניתקו מחללית האם״. מן השישייה הזו נגרע לפני עשרים ושבע שנים אחיה נועם, שהיה ונותר קטן וחמוד – כפי שהיא מקפידהלציין מדי שנה, ביום השנה. שהרה, הסופרת, המחזאית ומגישת הטלוויזיה, דיברה איתי על השתיקה שמלווה את משפחתה, על הגעגועים לאחיה, על החוויות…
  continue reading
 
כשרוני סומק היה קטן הוא ישב מדי יום שעות ליד הרדיו והאזין למדור לחיפוש קרובים. הדוד שלו, יוסף, שהגיע ארצה מעיראק לפני יתר בני המשפחה, נעלם. ההיעלמות הזו ליוותה, ועדיין מלווה את המשפחה, אבל בדרך, במהלך הניסיונות לחקור ולברר מה עלה בגורלו של יוסף, קרו דברים מוזרים ומפתיעים. הרזומה של רוני – שהוא כנראה המשורר הישראלי המוּכר ביותר היום ובוודאי היחיד שמ…
  continue reading
 
בכל השנים שחלפו מאז מותו של אביה, אין יום שבו רונה גרשון תלמי אינה חושבת עליו. זה נשמע דרמטי, וגם טבעי כל כך, וצובט לב וגם מרחיב לב. ולמרות כל זה – השיחה שלנו עסקה בעיקר בהחלטה להיפרד, להמשיך הלאה, לא לקיים דיאלוגים בלתי פוסקים עם מי שהיה, והיה חשוב מאוד בחייה, אבל כבר איננו כאן. רונה היא אשת רדיו ותיקה, שערכה והגישה תוכניות אוכל וספרות ותרבות ועדי…
  continue reading
 
גליה עוז, דרור בורשטיין, מעין רוגל וסמירה סרייה (על פי סדר אלפביתי של שמותיהם הפרטיים) היו האורחים שלי בהקלטה החיה הראשונה שלהפודקאסט, שהתקיימה בחנות הספרים ״רידינג״ לפני כחודש (ב-15 במאי, ליתר דיוק, ויש לתאריך הזה חשיבות רבה, כפי שתבינו בסיומה של ההקלטה). היוזמה לערב הזו הייתה של רעות בן יעקב במסגרת לימודיה לתואר שני במכללת ספיר, והיא גם הייתה אחר…
  continue reading
 
למופע החדש של רנה שינפלד קוראים ״המסכות שלנו״. היא אומרת שהיא יצרה את ריקוד הסולו הזה ביום אחד, ושמבחינתה זו הייתה לידה שהגיעה בהפתעה. שינפלד כבר בת 84, אבל הקריירה שלה כרקדנית וכוריאוגרפית נמשכת, במלוא העוצמה – וגם אחרי יותר ממאה יצירות מחול, מופעים בכל העולם ואינספור פרסים, היא ממשיכה לחקור את החיים. דיברנו על אמהּ, שלא עודדה אותה לרקוד, כי ״למה …
  continue reading
 
המתנה הגדולה יותר שאבתיסם מראענה קיבלה מאביה, סאלח – כך היא אומרת – היא היכולת להתבונן. לשבת בשקט ולשאול את עצמה את השאלות החשובות. ״מאבאשלי למדתי שכל אדם צריך בחייו עץ, כמקור לעוצמות, לשפיות״. עוד לפני מותו של אביה, חוותה המשפחה טרגדיה נוספת – מותה של אחותה הבכורה של אבתיסאם, חנאן, שהייתה בת 22 בלבד. בשתי ההזדמנויות הללו היא לקחה חלק בהכנות ללוויה…
  continue reading
 
כשאת בתהּ של שחקנית ואימא שלך, שמשחקת חולה סופנית גם מאובחנת כחולה סופנית ואת רואה אותה על הבמה ובמקביל גם מלווה אותה למחלקה האונקולוגית, אין פלא שהחיים והבמה מתערבבים לך לגמרי. זה מה שקרה לאיה גרניט שבא. איה, שהיא שחקנית ומורה למשחק ומדבבת, היא בתם של השחקנית זהרירה חריפאי ושל הסופר שלמה שבא. בעשור שחלף מאז מותם היא הנציחה אותם באינספור דרכים, חלק…
  continue reading
 
שירי נבו פרידנטל הקדישה את סרטהּ העלילתי הראשון באורך מלא ״כל מה שאני יכולה״ לאביה – אבל כמו שהיא אומרת, יכול להיות שתפספסו את ההקדשה הזו,שמופיעה אחרונה-אחרונה בשורת הקרדיטים של הסרט. גם את ההתייחסויות האחרות לאביה שירי טמנה עמוק עמוק, מעבר לשכבות העלילה הגלויות של הסרט, והן נוגעות בעיקר להיעדרו של אב – שהיה ולא היה בחייה, שהיה עבורה דמות נערצת, שמ…
  continue reading
 
״חברות לא נגמרת עם מותו של חבר. להפך, היא נמשכת ביתר שאת״. כך אמר לי המשורר רפי וייכרט על החברות העמוקה שלו עם עמינדב דיקמן. החברות הזו נמשכה רבע מאה, עד מותו של דיקמן מסרטן, לפני כמעט שנה, כשהוא בן 63 בלבד. שניהם בנים למשפחות מהגרים שגדלו ביד אליהו, אבל הם נפגשו בספרות – רפי, המשורר, המתרגם, העורך, המרצה והמו״ל, ועמי, הפרופסור החוקר שתרגם שירה ופר…
  continue reading
 
רשימת הדמויות הנשיות החזקות והמעניינות שליליאן ברטו גילמה בתיאטרון היא ארוכה מאוד: היא שיחקה ב״השחף״ של צ׳כוב, ב״העז או מי זאת סילביה?״ של אדוארד אלבי,ב״המלחמה על הבית״ של מיקי גורביץ׳, ב״תמונות מחיי נישואים״ של ברגמן, ב״בגידה״ של פינטר״ וזה באמת רק קמצוץ מהרשימה המרשימה. אבל – הדמות שמשמשת לה מודל לחיקוי היא סבתהּ, אסתר לוסטגרטן, שמתה לפני שלושה ח…
  continue reading
 
כשביקשתי מישי שריד לקרוא קטע מתוך אחד משבעת הרומנים שכתב, הוא בחר בסצנה שמתרחשת בבית החולים, בתיאור של פרידה מאבא, לא מאבא שלו, אלא מאביה של גיבורת הספר ״מנצחת״. הוא עצמו לא הספיק להיפרד כך מאביו, יוסי שריד, שמת בחטף בגיל 75 בלבד. ישי סיפר לי על הפן האישי, הרך יותר, של האיש שבחייו הציבוריים, הפוליטיים, עטה לא אחת שריון של גלדיאטור והיה לעתים קרובות…
  continue reading
 
עברית, ערבית ויידיש מתערבבות בטבעיות גמורה בטקסטים של נטע וינר, אולי משום שהוא שר על החיים שלנו כאן, המעורבבים לגמרי. במוזיקה שלו, נטעמצליח ליצור מכל אלה משהו חדש – אישי ופוליטי, כואב ומצחיק. אם תקשיבו לגרסה שלו ל״הללויה״ של לנארד כהן, שיר שמי לא עשה לו קאבר, תבינו בדיוק למה אני מתכוונת. נטע – שהפעילות האמנותית שלו מתפרשת על המון תחומים, כי הוא מחז…
  continue reading
 
המוות הוא לא בעיה, מבחינתה של איריס שטרן לוי. אנחנו חיות, משתדלות לעשות טוב וממשיכות האלה. ובאמצע – במסגרת המשתדלותלעשות טוב – היא מתנהלת על פי המוטו שלה: ״כשנשים תומכות בנשים קורים דברים נפלאים״. איריס – שגדלה באוסטרליה והגיעה לתל אביב בגיל 18 (כפי שהיא מסבירה: הוריה חשבו שכדאי להרחיק אותה מסקס, סמים ורוקנרול) – היא אקטיביסטית, ובין המון הדברים שי…
  continue reading
 
מוטי פוגל, העורך ומבקר הספרות, מגדיר את עצמו כמי שחי במילים, והאמת היא שלא מילים חסרו לו כדי לספר לי על אחיו אודי.ההסתייגות שלו מלחלוק את החוויות האישיות בחייו (שהיא – כפי שהוא מודה – מעורבת ברצון עז לספר עוד ועוד) נובעת מההבנה שעם כל האמפתיה, העניין, הזעזוע והרצון לנחם, ישנוגבול ברור בין מי שחוו שכול ומי שלא. נפגשנו לשיחה בביתו של מוטי בירושלים, כ…
  continue reading
 
כאשר רק התחלתי לחשוב על הפודקאסט הזה, ודיברתי על האפשרות לראיין יוצרות ויוצרים על חוויות של מוות ואבל, שמה של עמיה ליבליךעלה שוב ושוב. ליבליך שלימדה שנים כפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חקרה במהלך השנים הרבה מאוד היבטים של החברה בישראל, ובין השאר יזמה בארץ את ״קפה מוות״– קבוצות של זרים שמתכנסות כדי לשוחח על הדבר המסתורי הזה, המוות. אחרי יו…
  continue reading
 
אביו של גלעד מאירי, דוד, היה עובד סוציאלי רדיקלי. בנימוקי הוועדה שהעניקה לו את אות יקיר ירושלים נכתב שהוא סייע במשך שניםלתושבי שכונות המצוקה בירושלים, עסק בהעצמה קהילתית וקידם תמורות חברתיות לרווחתנוער וצעירים. מאחורי המילים הללו מסתתרים סיפורים מסעירים, שאחד החשובים בהם הואחלקו בהקמת הפנתרים השחורים. גלעד סיפר לי על אביו ועל האקטיביזם שלו שחלחל,כמ…
  continue reading
 
אפרת בן צור גדלה בנהריה, בתקופה שבה העיר חוותה לא מעט חוויות של אימה. שנים אחר כך, היא ידעה לתרגם את החוויות האלה, וגםאת האבל האישי שלה, על אביה שמת כשאפרת הייתה רק בת 14, לתפקידים הכול כך חזקיםשלה על הבמה, בתיאטרון, בטלוויזיה, וגם למוזיקה שהיא כותבת ומבצעת. הרשימה של אלהארוכה ומגוונת מאוד: היא הייתה אורה ב״אישה בורחת מבשורה״ ולאל׳ה ב״הדיבוק״, היאה…
  continue reading
 
יוסי צברי הוא אחד הקולות הבולטים, הצלולים והחזקים במחאה הנוכחית – אלא שבשיחה שלנו, שכמו כל השיחות בפודקאסט הזה נגעה בחוויות מוות וחיים אישיות ביותר, התברר שהוא כמעט לא הגיע לשם, אל הבמה, אל המיקרופון, אל המקומות שבהם הוא עצמו. יוסי, שהוא אמן ספוקן-וורד משובח, סיפר לי על אמו, שולה, שלמרות כל המהמורות המובנות בדרך הצליחה לראות אותו באמת ועל האופן שבו…
  continue reading
 
כשנעם, בתה של תמר שוורץ, הלכה לעולמה, אלפי אנשים שלא פגשו אותה מעולם קיבלו את הבשורה בדמעות, ליוו אותה בבית העלמין והתייצבו בבית המשפחה כדי לנחם. הם הכירו את נעם – הצעירה המוכשרת, החכמה והמצחיקה הזו – דרך יומן המחלה-החלמה שתמר כתבה בפייסבוק, והרגישו קרובים אליה, מעורבים במה שעברה. שנה אחרי מותה של נעם, תמר ממשיכה לכתוב, את היומן שהיא קוראת לו ״החיי…
  continue reading
 
ירון פריד יודע לספר סיפורים, ונדמה לי שהוא אפילו במיטבו כשהסיפורים הללו מלאים בסתירות, כשיש בהם אהבה ונטישה, חיים כפולים, עצב והרבה מאוד צחוק. וכאלה היו הסיפורים הצבעוניים והמעניינים כל כך שירון סיפר לי בשיחה שהחלה, כמובן, מדיבורים על מות הוריו והגיעה לכל מיני חוויות חיים בלתי צפויות. ולא שזה מפתיע, כי ירון, שהחל את הקריירה כעיתונאי קטן ב״הארץ שלנו…
  continue reading
 
כשאימהּ חלתה, אילנה ברנשטיין לקחה על עצמה את הפיקוד על המחלה והמוות. במקביל לטיפול הבלתי פוסק בהוריה – בשניהם, כי אביה שעל פי תאוריה דווקא היה איש חזק ודומיננטי, לא מצא את הכוחות להתמודד עם המצב החדש – היא גם כתבה. ״בקשתה האחרונה״, הספר שנכתב בזמן אמת וראה אור לפני 12 שנה, הוא היחיד מבין ספריה שבנוי על יסודות ביוגרפיים מוצקים, ובהם, אגב, גם הנוהג ה…
  continue reading
 
סמי ברדוגו אומר על אביו שהיה אדם רך בקליפה קשה. והוא מת בביתו, מוקף בחברים ובני משפחה רבים, ובהם סמי, שהיה בן שלוש עשרה וחודשיים בדיוק. באיזו מידה יכול היה הילד הזה להבין את משמעות הפרידה מאביו או לשער עד כמה היא תצבוט אותו עד היום, בגיל 52? ובאיזו מידה היא שחררה אותו לכתוב, כפי שהוא מגדיר זאת, בעירום מלא? סמי ברדוגו, שזכה כמעט בכל פרס ספרותי אפשרי…
  continue reading
 
את איסטנבול שבה היא נולדה, את השפה התורכית ואפילו את בית המשפחה היא לא זוכרת אף שהייתה בת עשר כשהגיעה עם משפחתה ארצה. כי החיים החדשים של הילדה דולי גרינברג, שהפכה לימים לשופטת בית המשפט העליון דליה דורנר, החלו בטראומה נוראה: אביה נפטר, אמה הפסידה את מרבית הכספים שהותיר אחריו, והיא ואחיה הקטן נשלחו למוסד. דולי/דליה אמנם חלמה שוב ושוב שאביה חוזר לחיי…
  continue reading
 
״הוא היה היד שלי ואני הייתי הרגל שלו״ – כך מספרת עמליה נוימן, על אביה, בֹעז נוימן, שמת מסרטן לפני קצת יותר משבע שנים. עמליה בת ה-22, מגישה היום את הפודקאסט ״עושים רפואה״, ועורכת ומגישה את הפודקאסט הפמיניסטי העצמאי ״אחת על אחת״. אז היא הייתה בסך הכול בכיתה ט׳, ובמסגרת הלימודים בבית הספר לאמנויות תלמה ילין היא עקבה באמצעות המצלמה אחרי אביה, אחרי המחל…
  continue reading
 
כדי לכתוב את הרומן האחרון שלו, ״צל ידו״, חיים באר צריך היה להכיר מחדש את אביו, שממנו התייתם כשהיה בן 18 בלבד. את ההיכרות הזו הוא ערך באמצעות סדרה של שיחות, המתרחשות בטירה מסתורית באוסטריה, שם הוא מגלה בין השאר את כוחו של הזיכרון להחזיר את המתים לחיים. דיברנו על הכתיבה שחוללה שינוי ברגשותיו כלפי אביו, על הקשר הקרוב מאוד שלו עם אמו שאמרה לו ״כל החיים…
  continue reading
 
היא נולדה בשם שרון בן עזר, אבל שינתה את שמה לאליוט, על שמו של הדרקון מהסרט. היא שירתה בגלי צה״ל, אבל הודחה משם, וזה לא מפתיע כשנזכרים ששנים ספורות לאחר מכן ״גיבור צבא ההגנה לישראל״, הלהיט הגדול של ההרכב הגדול שלה ״פוליאנה פרנק״, נאסר לשידור ברדיו. בכל השנים מאז ועד עצם היום הזה, אליוט ממשיכה לכתוב ולנגן ולהקליט ולהופיע, עם ובלי פוליאנה פרנק, והיא ג…
  continue reading
 
את צחי פרבר אתם בוודאי מכירים כמאייר, מרצה בבצלאל ובמוסדות אקדמיים נוספים ומי שהדמויות הפוליטיות הגרוטסקיות בפרויקט הגמר שלו הפכו לבובות הראשונות של החרצופים. אבל צחי הוא גם סופר, שבנובלה הגראפית שלו ״המחברות של אייזיק״ הוא סיפר את הסיפור העצוב של סבו, וברומן הנפלא שלו ״אבנים״, שהיה, אגב, מועמד השנה לפרס ספיר, סיפר גם את סיפורו של הסב האחר. האחד הו…
  continue reading
 
ההורים שלה קראו לה תקווה – ולמרות שהיא טוענת שתיקי זה בכלל בא מברוריה – יש לה פטנט נפלא שבזכותו לא מאבדים את התקווה: ההומור. כמובן. תיקי דיין נזקקה להרבה הומור בחיים, שזימנו לה רשימה ארוכה של פרידות בטרם עת: מהוריה, משלושת אחיה, מחברות וחברים קרובים (טליה שפירא, למשל וחנוך לוין, כמובן) וגם מבעלה יאיר אחי-אילן. ותיקי היא באמת אחת הנשים הכי מצחיקות, …
  continue reading
 
בראשית שנות השמונים, כשהתקשורת העולמית החלה לדווח על מקרים ראשונים של איזו מגיפה מסתורית שהורגת בעיקר הומואים, איציק לוי היה סטודנט בבית הספר לרפואה בירושלים. בארץ איש לא העז לדבר אז על איידס, אבל הילד שאיבד בילדותו חבר קרוב שחלה בסרטן, ידע שהוא חייב להתגייס להציל – את המודרים, המוחלשים, את מי שננטשו אפילו על ידי משפחותיהם. ד״ר איציק לוי הוא מחלוצי…
  continue reading
 
שתי צעירות נפגשות, מתאהבות, ומשוכנעות שכל העולם חוגג את האהבה שלהן. אלא שחודשים ספורים לאחר מכן מתברר שאחת מהן חולה בסרטן. מעין רוגל – שהייתה חברת נבחרת ישראל בטקוואנדו והיום היא סופרת, תסריטאית ומדריכת כתיבה, איבדה כך את בת הזוג שלה קרן. ברומן הראשון שלה, ״היינו יכולות לנסוע״, היא כתבה סיפור אלטרנטיבי, אבל גם לו אין סוף טוב. כי מעין אומרת שהיא לא …
  continue reading
 
רוני קובן איבד את אביו עוד לפני שסיים את השירות הצבאי בגלי צה״ל – התחנה שאמורה הייתה להיות לא רק מקפצה לקריירה, אלא סוג של כרטיס כניסה משפחתי אל הישראליות החמקמקה. ״הלילה שבו אבא שלי מת, ברא אותי״, כך הוא אומר בשיחתנו, שנעה במסלול שאיכשהו מצליח להיות גם מזוגזג אבל גם מעגלי, בין מחזות שכתב לתסריט שעליו הוא עובד ולספר שהוא חולם לכתוב, בין סיפורי משפח…
  continue reading
 
על כריכת הכרך השלישי של ״בנות הדרקון״, הטרילוגיה הצורבת-החריפה-העצובה-המשמחת והמנחמת של מרית בן ישראל מופיעה תמונה שלה עצמה, בגיל 12, וזה מפני שהסיפור, שבמרכזו ילדות המוגשות כקורבן לדרקון, הוא, כפי שמסבירה מרית, סיפור אמיתי לגמרי. משהו על האמת הזו, על המציאות של הסיפור, על הילדות שלה עצמה ועל המקומות שבהם היא מצאה נחמה, מרית מספרת בשיחה שלנו. מי שמ…
  continue reading
 
לא אצל כל משוררת הפיתוי לבחון את הקשר בין הביוגרפיה האישית לבין השירה גדול כל כך, כפי שהוא אחרי קריאת שיריה של אורית גידלי. בארבעת ספרי השירה שלה עד כה, גידלי נוגעת שוב ושוב במוות, בנוכחותם של מתים בחייה, במחלתה של אמה ובקושי בגדול להיפרד ממנה – ואת תהליך הכתיבה שלה היא מתארת כבהלה והכלה, בהלה נוספת ושוב הכלה, כאילו השירה נותנת לה הזדמנות להתמודד ע…
  continue reading
 
את מערכת היחסים שהייתה לה ולבעלה, עליזה ציגלר מגדירה כסימביוטית. עד כדי כך שאפילו ספרים הם קראו ביחד. ולכן כשראובן נהרג בהתרסקות מטוס קל בשדה התעופה של חיפה, היה לה לגמרי לא ברור איך להמשיך עכשיו, לבדה. מאז חלפו קצת יותר מ-14 שנה, נוכחותו של ראובן לא התפוגגה, הגעגועים גוברים – כך היא אומרת – וגם התסכול על ההחמצה, למשל על כך שראובן לא זכה לפגוש את ש…
  continue reading
 
בשנת 1995, הרבה לפני שהפך לכוכב של עשרות תוכניות קולינריה בטלוויזיה ולפני שהצטברו על המדפים ספרי הבישול וספרי הזיכרונות הנהדרים שכתב – כתב גיל חובב את הרומן ״קיטש״, שבו סיפר את סיפור מחלתה ומותה של אימו. ״זה הספר העצוב״, על פי הגדרתו של גיל, לעומת הספרים הבאים שגם הם ספוגים בסיפורים על אנשים אהובים שכבר אינם בחייו, אבל כתובים בשמחה. שוחחנו על הוריו…
  continue reading
 
בכל פעם שאיילת נחמיאס-וֶרבין עוברת בפינה של שינקין ואחד העם, היא עדיין רואה שם את סבתא שלה, שרה שטרן, עומדת בפתח קפה ״תמר״ –בית הקפה שאותו ניהלה במשך עשרות שנים ביד רמה. הקפה, שגם הוא כבר הלך לעולמו, לא היה רק מוסד תל אביבי. הוא היה הבית השני, ואולי בכלל הבית הראשון, של משפחת נחמיאס – ואיילת בילתה שם, עם סבתה, שעות וימים ושנים. בפגישתנו שהתקיימה במ…
  continue reading
 
איך קרה שלתוך יצירותיו של הקומיקסאי והמאייר זאב אנגלמאיר הסתננו כל כך הרבה מוטיבים שקשורים במוות? מסתבר שבילדותו, בקיראון השלווה והיפה, הוא נתקל שוב ושוב במקרי מוות ״וחשבנו שככה זה״, הוא אומר, ״החיים נמשכים ומדי פעם מישהו מת״. אנגלמאיר הביא איתו למפגש אוסף של ספרי ילדים מפעם וגם חוברת לזכרו שחברים הוציאו בעודו בחיים, ובין עיון בספרים וההספדים לעצמו…
  continue reading
 
Loading …

מדריך עזר מהיר