Paradiso ציבורי
[search 0]
עוד
Download the App!
show episodes
 
״על החיים ועל המוות״ הוא מקום לשיחות והרהורים על מוות ואבל - שיחות שאינן בהכרח עצובות, כי הרי הניסיונות שלנו להבין את המושגים המשונים האלה מובילים לעתים קרובות לערבוביה של רגשות, שיש בה כמובן גם צחוק. דפנה לוי משוחחת עם אורחות.ים על חוויות אֵבֶל אישיות, זיכרונות מאנשים אהובים ועל האופן שבו כל אלה מוצאים את דרכם אל היצירה שלהןם. לוגו: לירון כהן Music: Woke up This Morning by Till Paradiso
  continue reading
 
Loading …
show series
 
היא בוכה בקלות, היא כועסת בקלות, אבל היא לא מתאבלתבקלות – אולי מפני שהבינה שהאנשים הקרובים והיקרים לה מאוד, למשל אביה, לא באמתהסתלקו מחייה כשמתו. הם שם, גם אם מה שנעלם עם מותם הוא המבט שלהם, שהוא חסרתחליף. השיחה שלי עם הסופרת והעורכת אורנה לנדאו הייתה גדושה – כן, כי הוזכרו בהדגים וכלבה וסרטן, לא בעל החיים אלא המחלה, וסטנד אפ וגם הספר החדש שלה, כמוב…
  continue reading
 
את השם אילה דנגור מכירים בעיקר מי שאוהבים אתהתיאטרון שלהם יותר פרינג׳י, חד והרבה פעמים מצחיק מאוד. היא השתתפה בהפקות שלהאינקובטור, תיאטרון נוצר, תיאטרון הקרון, אנסמבל פלייבק, היא יצרה הצגות עצמאיות,עם ובלי בובות וגם זכתה בפרסים, בין השאר בפסטיבל עכו ובפסטיבל חיפה. אני היכרתיאותה במופע היחיד שלה ״חיה להפליא״, המבוסס על חיה, ובעיקר על מותה של אמה. אי…
  continue reading
 
דורי מנור גדל בבית של שומרי סוד. החייםהמקצועיים של הוריו חייבו אותם להיות שושואיסטים, אבל אותה גישה הכתיבה גם את חייהמשפחה – והיה שם סוד, שכילד היה לו ברור שאסור בשום אופן שיתגלה. היום, כמשוררוסופר עטור פרסים ועתיר פרסומים, עורכו של כתב העת הספרותי ״הו״ ומי שממש בימיםאלה הקים הוצאת ספרים עברית בברלין, הוא אומר שברור לו באותה מידה שהוא חייב להקדישאת…
  continue reading
 
אילנה רודשבסקי לא לגמרי בטוחה אם אימא שלה באמת מתהמהר כל כך אחרי שאובחנה – היא אושפזה, ושבוע לאחר מכן הלכה לעולמה – או שאולי ידעה שהיא חולה ולא אמרה כלום, כי במשפחה שלהם עשו דברים מהר ובלי הרבה דיבורים. אבל עם מותה של האם מתו גם הרבה סיפורים, היסטוריה שלמה שהיא נשאה בתוכה. אחרי מות הוריה היא כתבה את ״טסקה״, ספר הביכורים שזיכה אותה בפרס ספיר, ובו הי…
  continue reading
 
ברשימה שכתבה לאחרונה הסופרת אסתי ג׳ חיים בכתב העת ״מאזניים״ תחת הכותרת ״הבנאליות של המוות״, היא מספרת שבשנים האחרונות היא איבדה שמונה חברים וחברות, ״...נפשות קרובות, קבוצת תמיכה קטנה, קביים רגשיים כשהנפש צולעת...״.בהמשך היא מונה רשימה ארוכה עוד יותר של קרובי משפחה ומכרים שאת נסיבות מותם אפשר לקרוא ממש כמו את קיצור תולדות הארץ הזאת. ״חדלתי להתכחש,״ …
  continue reading
 
כשאוהד מילשטיין החל לצלם את רחל, הבחורה שהתאהב בה, לא היה לו מושג איזו דרמה מחכה לשניהם בהמשך החיים – הדרמה שהובילה לסרט ״שבוע 23״, ולסרטים האישיים היפהפיים שבאו בעקבותיו. רחל נכנסה להיריון חודשים ספורים אחרי שהיכרו, הם התבשרו שעומדים להיוולד להם תאומים זהים, ואז אחד העוברים מת והם מצאו את עצמם מתלבטים מה לעשות הלאה. אוהד הוא לא דברן גדול, כצפוי מב…
  continue reading
 
ספרה של מיטל זהר ״נבדה״ נפתח בהתרסקות של מטוס. ההתרסקותבחיים הייתה מותה של אמא שלה, לפני עשרים שנה בדיוק, כשמיטל עצמה הייתה בת עשרים בלבד, ואת הקופסא השחורה המשפחתית היא מנסה מאז לפענח בפרוזה ובשירה, שם היא תמיד חשופה לגמרי, הרבה יותר חשופה, כך מיטל אומרת, מכפי שהיא מסוגלת להיות כשהיא מדברת על הדברים. השיחה שלנו הוקלטה, במקרה, ממש עם צאתו לאור של ס…
  continue reading
 
כשעודד וולקשטיין פגש שוב, אחרי שנים רבות, את גיא, חבר הילדות הקרוב שלו, הוא גילה שלמרות המרחק אבני הבניין היסודיות של המילוןהנפשי שלהם נושאות חתימה משותפת. גיא יצר אתו קשר סמוך למותו מסרטן, ואל תוך השיחה שלנו על ילדותם ועל בגרותם התערבבו סיפורים על השכונה שבה גדלו, שהייתה רועשת ובוערתודרמטית, שלא לומר מלודרמטית, וצבועה בצבעים עזים, וגם אם עודד וגיא…
  continue reading
 
הסיפור של עידית הרמן מכיל את כל הסערות הגדולות, המקסימות,המפתות וגם הטרגיות שיכלו להפוך אותו לאחת מיצירות הבמה שלה. אלא שהוא התרחש במציאות: סיפור האהבה שלה ושל דמיטרי טולפנוב, בן זוגה ושותפה להקמת תיאטרון ״קליפה״, שהחל לגמרי במקרה באמסטרדם והסתיים אחרי יותר מעשרים שנה של יצירה משותפת - אבל בפתאומיות מוחלטת - עם מותו של דימהבמהלך סיבוב הופעות שלהם ב…
  continue reading
 
דן אריאלי מקבל לא מעט פניות מאנשים שעברו פציעות קשות המבקשים ממנו עצות איך למצוא בכל זאת שמחה בחיים, או לפחות איך להתמודד עם האובדן. דן, שנכווה קשות כשהיה בן שבע עשרה בלבד, התמחה אמנם בפסיכולוגיה התנהגותית וחקר מכל כיוון אפשרי את האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות, אבל לדבריו, הוא חש אחריותלעזור למי שבוחר לפנות אליו. הוא סיפר לי על יותר ממאה אנשים שאיתם…
  continue reading
 
שרה פון שוורצה הייתה כל חייה במרוץ, במרדף אחרי הזמן ואחרי הדבר הבא. ואז באה הקורונה, והשחקנית והבמאית עטורת הפרסים והעסוקה חשבה שכשהתיאטרון סגור זו הזדמנות נפלאה לביים מחזה שלא הצליחה למצוא זמן לעבוד עליו קודם. ואז היא איבדה את ההכרה. במהלך החזרות. החוויה הזו וכל מה שבא בעקבותיה הצילה את חייה – במובן הפיזי הפשוט, כשהתברר שיש לה מפרצת במוח, וגם במוב…
  continue reading
 
דייוויד באדיל הוא מן הקומיקאים הבריטים האהובים עלי.ולא רק עלי, כמובן. אפשר בקלות להכתיר אותו כאחד מיקירי הפזורה האנגלופילית, שיש לה לא מעט חברים גם בארץ, אבל לא רק בזכות ההומור. באדיל הוא גם סופר, יוצר של תוכניות רדיו וטלוויזיה משובחות, ומחברו של רב המכר שראה אור לאחרונה גם בעברית ״לא סופרים את היהודים״. הוא גם מגיש, ביחד עם הברונית וארסי, פודקאסט …
  continue reading
 
סיון בסקין עלתה ארצה עם הוריה כשהייתה בת 14. קרוביה שנותרו בליטא הלכו לעולמם בזה אחר זה, והכאב על הפרידות הללו, על המרחק, היה גדול כל כך – כך היא אומרת – עד שאפילו המקום עצמו הפך להיות זר ומכעיס. גם מבחינה אובייקטיבית, התהליכים הפוליטיים והכלכליים שינו את ליטא של סיון באופן דרמטי, אבל כל אלה החלו להופיע בספריה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שביססה את מעמ…
  continue reading
 
בבלוג שבו תיעדה מאיה הפנר את מותו של אביה היא כתבה, בין השאר, ״אני בהתייתמות מתמשכת״. לאבא שלה הייתה תאונה, פגיעת ראש קלה שהידרדרה, ואף שחלפו תשע שנים ארוכות וקשות עד שמת, היא אומרת שהמוות הזה התגנב מאחוריהם בהפתעה.מאיה, היא תסריטאית שכתבה בין השאר ל״אהבה מעבר לפינה״, ״השיר שלנו״, ״בטיפול״, ״השמיניה״, ״תיבת נוח״ ו״מונא״, ושהמחזה שלה ״מרציפנים״ מוצג…
  continue reading
 
דני דותן הוא איש אופטימי, שמאמין בכוחם של בני אדם ליצור דברים נפלאים – בעיקר אמנות – ולעשות טוב. זה לא שהוא לא רואה היטב את הרוע, המפלצתיות והכאב הנורא שאנחנו חווים, אבל כבנם של שני ארכאולוגים, שכבר כילד קטן מאוד היה לו העונג להשתתף בחפירות ולגלות קברים ושלדים ושרידים של תרבויות אחרות, הוא אימץ נקודת מבט אחרת – שיודעת להביט אחורה וקדימה למרחקים של …
  continue reading
 
שרית אופק ואלי אליהו הם בני זוג. זו לכאורה הסיבה הרשמית שבגללה שוחחתי עם שניהם ביחד. שרית היא עובדת סוציאלית שאחרי מות אביה היה לה ברור לגמרי שהיא רוצה ללוות אנשים לקראת סוף חייהם, ואלי הוא משורר, ומותו של אביו חוזר ועולה בשירים שלו שוב ושוב. לפני שנפגשתי איתם, נדמה היה לי שיש להם גישות שונות לגמרי אל המוות, ואל חוויית היתמות שלהם – שרית שמדברת על …
  continue reading
 
בהיכל המתים של מרב סלומון - זה שמהווה תשתית לחלק מספרי הקומיקס שלה ובוודאי לתערוכת היחיד שלה ״הבלתי נשכחים״, שהוצגה מוקדם יותר השנה במוזיאון הרצליה – מתערבבים זיכרונות מן הקרובים והרחוקים שמתו, עם פרצי רגש וחרדות פרטיות, שירי ערש בפולנית עם מיתוסים משפחתיים והתוצאה היא מאוד מאוד אישית אבל גם לגמרי לא, כזו שכל מי שאי פעם נפרדו מאנשים קרובים מוצאים ב…
  continue reading
 
את הספרים המאוד אישיים שלה – ״הירח אותו ירח״, ממוארשבו תיעדה את מסעה לוויטנאם, שם אימצה את בתה, ו״בקולן״, ספר שיחות עם נשים ישראליות החיות בצל אובדן ומלחמות – רות שפירא כתבה בעברית, כמובן. זו השפה שבה היא חיה, כותבת וחושבת מאז גיל 13, אז הגיעה ארצה עם משפחתה מהלסינקי, פינלנד. הוריה חלמובמשך שנים רבות על עלייה לישראל, אבל בפּועל המעבר הזה לא היה קל,…
  continue reading
 
קובי ניב הוא כנראה אחד האנשים המצחיקים ביותר בסביבה. הרקורד שלו כולל את ״זו ארץ זו״, שלפני צאתו כספר היה טור ב״העולם הזה״ שנכתב ביחד עם ב. מיכאל, חנוך מרמרי ואפרים סידון, את הסטירה הטלוויזיונית העברית הראשונה, הלא היא התוכנית ״ניקוי ראש״, פרקים חלוציים לגמרי ב״זהו זה״ – קובי הוא שאחראי לפינה ״סערה בכוס תה״ ולפופטיץ המיתולוגי, ושורה של ספרי קומיקס ש…
  continue reading
 
נועם פרתום הייתה המרואיינת הראשונה שלי ב״על החיים ועל המוות״. שיחה ראשונה שחנכה את הפודקאסט, שלא היה לי אז מושג כמה הוא יגדל וישגשג. אני מעלה אותה כעת שוב בגרסה נקייה יותר – בסיועה של תוכנה המתהדרת בבינה מלאכותית, נו, כמובן, גם לטובת מי שעדיין לא האזינו לנועם, וגם לטובת מי ששמעו את שיחתנו אז עם כל הרעשים הנלווים שהיו בה. הרבה דברים קרו בשלוש השנים …
  continue reading
 
מיכל יפת לא החלה לחשוב על מוות רק כשחלתה בסרטן. בבית ילדותה היו תלויות שתי תמונות, מזכרת מתמדת לכך שהחיים ממשיכים בחברתם של האנשים שהיו ואינם. הסרטן הופיע אחר כך. מיכל חלתה, ובאותו זמן ממש חלה גם בנה. שניהם החלימו, ואת הדרך שעשו היא תיעדה בספר ״פס אור״, ממואר קטן אבל מאוד מעורר מחשבה. מיכל, שהחלה את דרכה כמעצבת תפאורה לסרטים ובהמשך כמעצבת פנים של מ…
  continue reading
 
מי שמכירים את אפרים שמיר, כמוני, רק כזמר ומוזיקאי מחונן, מלהקת הנח״ל וכוורת ואינספור הלהיטים שלו לבד וביחד עם אחרים, אולי יופתעו גם הם מן השיחה הזו. שוחחנו על מוות, כמובן, שהרי ככה זה בפודקאסט הזה, אבל בין השורות, לפני ואחרי סיפורים מהחיים בסיביר, בפולין ואחר כך בארץ, מתגלה גבר שהוא מצד אחד רך נורא, אוהב נורא, רגיש נורא, ומצד שני מתעקש לבחון את כל …
  continue reading
 
אל הורי הקבע שלה, הוריה המאמצים יוסף ואורנה פורת, הגיעה ליטל פורת בגיל תשעה חודשים, אחרי שננטשה על ידי מי שילדו אותה, ולכן – היא אומרת – כשגם אורנה ויוסף החליטו שהגיעה שעתם ללכת, היא סירבה להשלים עם זה. למען האמת, חלקים גדולים בספרה ״יום הולדת שמח אדולף היקר״ – המשחזר את סיפור חיי אמה, שנולדהכילדה גרמניה בבית שחציו קתולי וחציו פרוטסטנטי, הצטרפה לנו…
  continue reading
 
נועה שבתאי הייתה רק בת שמונה חודשים כשמת אביה. הסופר יעקב שבתאי היה אז נשוי ובעל משפחה אחרת, והרצון של אמה – כך אומרת נועה – לגונן עליה מפני הסיטואציה הלא פשוטה הזו גרם לכך שהאבל והכאב של אמה לא דוברו בבית. העבודה על הסרט ״אבא שלי, יעקב שבתאי״ הולידה בה געגועים שלא היו שם קודם, תחושה מתסכלת של כמעטיות – הם כמעט הכירו, הם כמעט היו משפחה, כמעט היה לה…
  continue reading
 
תלמה אליגון חגגה השבוע יום הולדת שמונים. רשימת השירים שכתבה והלחינה ארוכה מכדי למנות בפודקאסט אחד, אבל השיר הראשון שכתבה, בגיל שמונה עשרה, אחרי שאביה מת בזרועותיה ממש, הוא כנראה המפורסם שבהם. זה השיר שנפתח בשורה ״לאבא שלי יש סולם״. אחריו הגיעו להיטים רבים מאוד ובהם אבשלום, איפה אתאהובה, כן כן לא אז לא, רקפת, יונה עם עלה של זית, אין לך מה לדאוג וגשם…
  continue reading
 
הזיכרון החזק ביותר שנותר לניר שטראוס מאימא שלו הוא שהיא האמינה בו כשחקן, ״ואני חושב שאני לא ממציא את זה״, הוא אומר בשיחתנו. ניר היה רק בן שתיים עשרה כשאמו מתה מסרטן, וכשהיה בן ארבע עשרה מת גם אביו – שניהם לא הספיקו לראות אותו הופך לכוכב סדרות ילדים בטלוויזיה, לשחקן תיאטרון וקולנוע מוערך ולמשורר. על קצה המזלג אפשר למנות ברזומה של ניר את הסדרה ״גאליס…
  continue reading
 
כשהציעו לזמירה, התלמידה המצטיינת, לעזוב את אור יהודה וללמוד בבית הספר הירושלמי היוקרתי בויאר, אימא שלה סירבה וזמירה – היום ד״ר זמירה פורן-ציון – אומרת שהיא ניצלה מחלום ורוד. היא לא רצתה להינתק ממשפחתה, וגם לא יכלה להרשות את זה לעצמה, משום שאחרי מות אביה, שעוד לא מלאו לו ארבעים, זמירה, הבת הבכורה, הייתה אמנם רק בכיתה ז׳ אבל היא לקחה על עצמה חלק ניכר…
  continue reading
 
המקום ששמור לאסתי זקהיים בהיכל התהילה של שחקניות ושחקני ארצנו יהיה בוודאי צבעוני מאוד, וגם עמוס להתפקע. רשימת הסרטים, הסדרות, ההצגות והפרסים שלה ארוכה ומגוונת, ושלא במפתיע, כך גם השיחה שלנו. אסתי מכירה את המוות מקרוב מאוד: לפני שלושים שנה מת אחיה דני זקהיים, אמן המיצגים הנודע שהקשר ביניהם היה קרוב ונפלא ומקסים ומחריד – כהגדרתה; שנים ספורות לאחר מכן…
  continue reading
 
אדיבה גפן אומרת שחשוב לה לזכור את המתים שלה בהומור ואהבה. כך יצא שהשבעה על מות אביה, משה, הייתה גם הזדמנות להדק מאוד את הקשר עם אמה ואחיה, ומדי יום לחכות שכבר ילכו המנחמים כדי שאפשר יהיה לצחוק ביחד, וגם השבעה על מות אמה, יונה, הייתה מקום להעלות בו סיפורי משפחה מצחיקים ומנחמים מאוד.אדיבה, הסופרת והמחזאית, התפרסמה בעיקר בזכות ספרי המתח רבי המכר שכתבה…
  continue reading
 
כשאחינועם ניני הייתה בכיתה ה׳, אבא שלה, שנהג לעניין אותה ולעודד אותה להביע את דעתה בנושאים שונים, הראה לה מאמר על המתת חסד, מאמר שהוליד עבודת מחקר אז בבית הספר. יכול להיות שאז נולדו היחס השליו, הכמעט סטואי של אחינועם למוות והיכולת שלה ללוות אנשים – קרובים ורחוקים – אל מותם. סבתא רחל שלההייתה כנראה הראשונה שנפרדה מן העולם הזה בגיל 97 כשאחינועם אוחזת…
  continue reading
 
זה קרה בהפרש של שנים רבות, אבל דפנה ברשילון איבדה גם את חברת הילדות הקרובה שלה אורלי, וגם את אחותה הגדולה סוניה. מוות אחד אירע לגמרי במפתיע, והאחר בסופה של מחלה, שאיש לא חשב שתסתיים כך. להפך, כך אומרת דפנה, הייתי בטוחה שסוניה תככב בכתבה בלאישה תחת הכותרת ״כך ניצחתי את הסרטן״. ההתמודדות בכל פעם הייתה, ועודנה, שונה לגמרי, ולו בגלל שהפרידה מאורלי נעשת…
  continue reading
 
אחרי עשרה ספרים, מספר גדול של מאמרים ותסריטים, שנים של עיסוק בפסיכולוגיה וגם דוקטורט שאמנם לא הושלם אבל אמור היה לעסוק בדחף המוות אצל פרויד, לא מפתיע שחיים לפיד כורך את חוויות האבל האישיות בחייו עם אלה שהוא מוצא בספרות, וגם מייצר בספרות. השיחה שלנו החלה בזוגתו, עורכת הסרטים ערה לפיד, שחתומה על רשימה ארוכה מאוד של יצירות קולנועיות איכותיות, ובשיתופי…
  continue reading
 
לתמר אלאור היו שתי אימהות. אחת בבית, ואחת מעבר לכביש. אימא יונה ודודה צביה, שהיו חברות נפש, ידעו ליזום ביחד יוזמות מהפכניות ששינו להן ולמשפחותיהן את החיים ובסופו של דבר גם הזדקנו ביחד, הרחיבו עוברה אתהעולם. העובדה שהאחת הייתה אשכנזייה והאחרת תימנייה טענה את הילדוּת של תמר בקסם, ויכול להיות שאפילו הביאה אותה לבחור, שנים מאוחר יותר, באנתרופולוגיה כמק…
  continue reading
 
רשימת המתים שרועי חן הביא איתו לשיחה כוללת חברים מהילדות, אנשי תיאטרון, בני משפחה וגם, כמובן, מהספרות. אלה וגם אלה לא באמת הלכולשום מקום, כך הוא אומר בשיחתנו, הם ממשיכים לחיות איתי. רועי – מחזאי הבית של תיאטרון גשר שרשימת המחזות שכתב, עיבד ותרגם כוללת יצירות נפלאות כמו הדיבוק, סונטת קרויצר, כל האמת על מינכהאוזן והרצל אמר; הסופר שהרומן ״רעש גדול״ זי…
  continue reading
 
סיפור הפרידה של האמנית, הצלמת דפנה טלמון, מכלבתה נינה הוא סיפור מפתיע. לא רק בגלל המלאכית שהופיעה בדרכן ממש בדרך למרפאה הווטרינרית, אלא משום שמה שנדמה היה כמו רגע של סוף התגלה כהתחלה של חיים אחרים לחלוטין, שבמהלכם דפנה עזבה את ביתה, חילקה את כל חפציה כמתנות לאחרים – במסגרת מיצג אמנותי – ובמשך שנים היא נדדה בארץ ובעולם בין בתים של אחרים. השיחה שלנו …
  continue reading
 
הרבה מאוד שנים חלפו עד שיהושע סובל יכול היה לתרגם לבמה את אחת הסצנות הקשות בחייו – את הלילה שבו רדף בפרדסים אחריו אביו, שהיה בעיצומו של התקף דיכאון נוסף, כדי למנוע ממנו להתאבד ולהחזיר אותו הביתה. המחזה ״קולות בלילה״ נולד אז, אבל בעצם בכל הכתיבה שלו – בעשרות המחזות שלו שהוצגו כאן ובעולם, וגם ברומנים שכתב – מרחף אותוכאב של ילד שמבין שאיש אינו מגן עלי…
  continue reading
 
כשאביה של שירה גפן מת, במפתיע, לפני תשעה חודשים בסך הכול, היה לה חשוב להתאבל ״כמו שצריך״, כך היא אומרת. לא לדלג, לצלול אל תוך האבלולהרגיש הכול, עד שהאבל ששטף את כולנו בשבעה באוקטובר דחק הצידה את החוויה הפרטית שלה. בכתיבה שלה, שירה נגעה לא אחת במוות, בין השאר בספר הילדים העדין והמיוחד ״חוט הזהבה״, שמוקדש לאחת משלוש הסבתות שהשפיעו מאוד על חייה. דיברנ…
  continue reading
 
יותר מעשרים וחמש שנים לפני מות בעלה, עירד, כתבה לאה איני רומן על אישה צעירה שבעלה נהרג והיא, שמסרבת להניח למוות להפריד ביניהם, עוברת לגור לצדו בבית הקברות. כשהמוות הזה הגיע בסופו של דבר, מטעם החייםולא מטעם הספרות, כפי שהיא אומרת, לאה שקעה בכתיבת ״הילד של לגיון הזרים״, כדי להפוך אותו, את עירד, לאמנות, ללוש את הפצע ולעשות אותו לדבר יפה. קווי הדמיון ב…
  continue reading
 
אמו של ליאב מזרחי מתה, במפתיע, כשהוא היה בכיתה ז׳. מלבד האבל והגעגועים, עטפה אותו בושה שבמהלך השנים חלחלה, באופן לגמרי לא מודע, גם לאמנות שלו, עד שהחליט לגעת ישירות במה שכואב לו, וגם הזמין את הציבור להשתתף – בתערוכה שהולידה קיר ציבורי של מודעות אבל, חלקן מקושטות בעצים ופרפרים ופרחים. ליאב – האמן עטור הפרסים, האוצר והמורה - אומר שהאמנות היא שהצילה א…
  continue reading
 
איך דברים שנשמרים כסוד במשפחה משפיעים עליך עוד לפני שנולדת? ואיך זה שיש מי שמצליחים לשאת את האבל שלהם על אנשים אהובים, ואחרים שמתפרקים כשהוא מגיע? אלה חלק מהשאלות שהמשוררת חיה לוי העלתה בשיחה שלנו, שנשזרו בה סיפורי ילדות והורות, התמודדות נפש ושירה, כמובן, כי לגמרי במקרה כשנפגשנו סוף סוף, ראה אור ספר שיריה החדש של חיה ויכולנו למצוא בתוכו חלק מהתשובו…
  continue reading
 
כשהזמנתי את ניבי אלרואי לשיחה, אחרי מותה של חברה האהובה האמנית הנפלאה מאיה אטון, ידעתי שיהיו דברים שיפתיעו אותי – כי ניבי היא כזו גם כאמנית וגם כמורה, כזו שקושרת קשרים בין דברים שנדמים לאחרים רחוקים מאוד – אבל לא ידעתי עד כמה. נפגשנו לפני כמעט חצי שנה, ודיברנו על האבל שניבי מגדירה כעבודה בתהליך, הצורך לחזור ולמצוא את עצמה בנפרד ממי שבמשך למעלה מעשו…
  continue reading
 
המתנה הגדולה שגואל פינטו קיבל מאמו, מוניק, הייתה העידוד להיות מי שהוא. הוא אומר שהיא הייתה רימון עסיסי, אישה שאולי בעצם היו צריכים להיות לה חיים אחרים ושממנה קיבלו הוא וששת ילדיה האחרים את הכישרונות שלהם– ובכל זאת גואל – העיתונאי, איש הרדיו והסופר – כועס שהלכה, כל כך כועס, כי כפי ששנינו הסכמנו בשיחה הזו, לאימא שהחיבוק איתה מעלה תחושה כאילו שני חלקי…
  continue reading
 
מוות הוא לא סעיף בחוזה שבין חברות טובות, הן הרי אמורות לחיות לנצח בקשר שביניהן, להיות שם, לשקף, לתמוך, לעודד, לנזוף. את הדברים האלה אמרה לי העיתונאית והסופרת ענת לב-אדלר, שחברת הנפש שלה פנינה מתה לפני קצת יותר משנה, ומאז ענת לא מפסיקה לחפש סימנים ומסרים ממנה, בעולם שבחוץ אבל גם, ואולי בעיקר בתוכה. בעקבות מותה של פנינה, שהייתה מבוגרת ממנה בעשור, ענת…
  continue reading
 
זהו פרק בונוס, שהוא למעשה פרק רטרו, משום שהשיחה שלי עם מירב רוט הייתה אחת הראשונות בפודקאסט הזה, ואני מעלה אותה כעת שוב אחרי שהקשבתי לה שוב במהלך תיקונים טכניים שביצעתי לסאונד שלה, שלא היה מן המופלאים – ועכשיו, בגרסתה הנקייה, נדמה לי שחבל לא להאזין לה שוב. מירב היא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, ומאז שבעה באוקטובר היא פוגשת ללא הפסקה אנשים שחווים אבל…
  continue reading
 
לא פשוט לתפוס את ראובן (רובי) נמדר לשיחה פנים אל פנים. הוא מגיע ארצה, מניו יורק, לעתים קרובות, אבל אז כולם רוצים לדבר איתו, וזה לגמרי לא מפתיע, משום שרובי, הסופר – שספרו ״הבית אשר נחרב״ זיכה אותו בפרס ספיר; המתרגם – שהביא אל העברית מבחר מן השירה הפרסית הקלאסית; ומי שביןהשאר כתב ליברטו לאופרה, המבוסס כולו על טקסטים תלמודיים – הוא מספר סיפורים מצוין …
  continue reading
 
קצת אחרי גיל 18, שירה סתיו עזבה את ביתה, את משפחתה, את הקהילה השומרונית שבה גדלה, ובחרה לעצמה חיים אחרים לגמרי. את שם המשפחה החדש שלה, סתיו, נתנה לה גלית רוזן, חברתה הטובה. הן גדלו ביחד, הן דילגו ביחד על ימי לימודים כדי לטייל בנמל יפו, הן המציאו ביחד מילים שהיו סוג של התנסות ראשונית במשוררות. חמש שנים לאחר מכן, בדרכה לחזרה בלהקת מחול, גלית נהרגה בפ…
  continue reading
 
את הרומן השישי שלו, ״לראות את הים״, הקדיש יוסי סוכרי לאמו, ״לאמי האהובה שמתה בזרועתיי״, כפי שהוא כתב. היא אינה מוזכרת בספר, אבל כל הדמויות האחרות שם מתמודדות עם מותן ההולך ומתקרב, ולמרבה הפלא, ככלשמעמיקים בקריאה מתברר שהעיסוק בנושא מזוויות רבות ושונות כל כך יש בו סוג של נחמה, או לפחות השלמה. נפגשתי עם יוסי לשיחה בימים אחרים, שבהם אפשר היה לדבר על ה…
  continue reading
 
את המשיכה הראשונה שלה אל ״היהדות שמתחת לישראליות״, כהגדרתה, גילתה רות קלדרון בגיל 12 בימי מלחמת יום הכיפורים. בהמשך, כשהייתה חיילת צעירה, ואימא שלה, הג׳ינג׳ית, החזקה, המעשית, חלתה ומתה, רות חיפשה עוגן, ומצאה אותו בחיבור לחוכמה שנצברה במהלך דורות רבים ולאפשרות להיות – כמו שהיא הגדירה בצורה יפה כל כך כשדיברנו על משפחה, אימהות, סבים וילדים – חלק מאקור…
  continue reading
 
בשנת 1978 יולי כהן נפצעה בפיגוע ירי בלונדון. היורה, איש החזית העממית לשחרור פלסטין, ירה עליה – אז דיילת באל על – ועל אנשי הצוות האחרים בדרכם למלון. חבריה נפצעו גם הם, אחת מהן נהרגה, ויולי החלימה ומיד חזרה לטוס ״כי גדלתי בספרטה״, היא מסבירה, ״ובספרטה כשנופלים מהסוס קמים וחוזרים לרכוב״. עשרים ושלוש שנה לאחר מכן היא חזרה ללונדון כדי לפגוש את האיש שניס…
  continue reading
 
עפרי אילני גדל בבית קטן בערבה, בלי שום קשר לסדרה האמריקנית, ובבית הזה גדלו איתו ועם אחיו גם שועלים ושפנים, צבאים וטווסים וגם נמרה אחת. אבא שלו, גיורא אילני, היה זואולוג שנודע בכינוי ״איש הנמרים״, והוא גם שנתן לנמרי מדבר יהודה שמות בלתי נשכחים כמו שלומציון, אמרפל, הורדוס או חומבבה. אלא שהחיים הללו הסתיימו כשעפרי היה בן 16 ואביו עבר אירוע מוחי קשה. ד…
  continue reading
 
Loading …

מדריך עזר מהיר