גלגולי הזן בודהיזם: חלק 2

המעבדה The Lab

נלמד את ארבע האמיתות שהציג בודהא לאחר שהתעורר, אמיתות שבאפשרותן לשחרר כל אדם מהסבל שבחיים. נכיר את הדרך שעשו ארבע אמיתות אלה כתורה שבעל פה במשך 400 שנים, ומכך נבין שהבודהיזם שהתפתח איננו זרם אחיד, אלא מגוון של פרשנויות ואורחות חיים. דוגמה לכך היא זרם המהאיינה - נלמד את הביקורת שהציג ביחס למושגי הבודהיזם.

עם פרופסור יעקב רז

פרק 2

ג.מ: סיימנו את הפרק הראשון ברגע ההתעוררות של בודהה, הרגע שהעניק לו את שמו. נמשיך ללמוד כיצד התגלגלו רעיונותיו והשתלבו ברעיונות סיניים עתיקים. פרופ' אמריטוס יעקב רז, מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר ומרצה בנושאי זן בוהיזם ותרבות יפן, ומנחה קבוצות מדיטציה, יספר לי, גיל מרקוביץ' על האופן שבו לימד בודהה את תורתו וכיצד זו פגשה את הדאואיזם הסיני. שלום יעקב

י.ר: שלום

ג.מ: אנחנו ממשיכים את המסע, ועצרנו ברגע חשוב ביותר. שזה הרגע שבו בודהה גם מתעורר וגם מחליט שהוא צריך להעביר הלאה את הרעיונות הללו, לעזור לאחרים להתעורר.

י.ר: קודם כל באיזו היסחפות היסטורית אני רוצה להגיד שזה כמו בשביל אסיה, זה כמו מעמד הר סיני, או כמו הדרשה על ההר של ישו. כלומר, הרגע הזה הוא רגע- היסטורי- מיתולוגי- רוחני, כשהוא לטענתו הבין משהו. השאלה היא כמובן מה הוא הבין, והוא נשא בפני התלמידים באותו מעמד שסיימנו בו בפגישה הקודמת, נשא בפניהם איזשהו, דבר שנקרא הדרשה על הנעת גלגל החוכמה, כך קוראים לזה. והוא פותח את הדרשה הזו בזה שהוא ראה את שני העולמות האלה והיה בהם, כלומר העולם, אני מזכיר מהפגישה הקודמת, העולם שבו יש איזושהי אשליה של נצח וקיום ואושר והבטחת קריירה, נקרא לזה ככה, והעולם ההפוך שבו סגפנות ושלילה, ניהיליזם נקרא לזה ככה. הוא מתחיל את הנאום שלו, את הדרשה שלו לפי המסורת, בזה שהיה בשני העולמות האלה וראה ששניהם חסרי תוחלת ולא מביאים לקץ הסבל. שניהם מחוללים סבל. אם נגיד את זה במונחים פסיכולוגיים מודרניים, חיים של שאיפה לנצחיות ולקביעות בלתי פוסקת וחיים של שלילה בלתי פוסקת, חיים של נצחיות וחיים של אין, בא' במובן שהם לא מתקיימים, ריקניים, הם שניהם מחוללי סבל והוא אמר מצאתי לעצמי את דרך האמצע. דרך האמצע היא הדרך שבה הבן אדם לא הולך אל הקיצוניויות האלה, כלומר שאיפה לאיון מוחלט או שאיפה להנצחה מוחלטת, אלא רואה את החיים באיזושהי צורה אחרת, שעוד מעט אנסה להסביר אותה, ואז הוא מביא להם את מה שנקרא ארבע האמיתות של האצילים.

ג.מ: רגע לפני שנפרט את ארבע האמיתות, אני מנסה לצייר לי את זה בראש. מדובר בציר עם שני קצוות והוא היה בשני הקצוות, בכל אחד מהם, או שזה מעין יותר הגליאני, ספירלה כזו שמתחילה בתזה, אנטיתזה, ובסופו של דבר מגיעה לסינתזה?

י.ר: זה לא ככה ולא ככה. במובן הזה הוא מנסה כמובן להגיד באיזושהי צורה שהיא טיפה דיכוטומית שיש את העולם הזה שיש בו שאיפה לנצחיות וקביעות, והעולם שיש בו שאיפה לאיון מוחלט ששולל את החיים האלה, ויש את העולם השני שמחייב את החיים האלה בצורה של כמיהה מאוד גדולה שיישארו כמות שהם, כולל הפחדים דרך אגב, אבל וודאי שהדברים הנעימים. הוא אומר, הדברים האלה שעברתי דרך שניהם, הם לא בדיוק דיאלקטיקה הגליאנית, הם המקומות שאליהם מועד בן אדם ליפול. הדוגמאות הן ביוגרפיות, הייתי בן מלך והייתי סגפן. הם כאילו שני ניגודים מאוד גדולים, אחד זה לא רק בעל בית, בעל ממלכה, ואחד זה חסר בית. אלה מקומות שהם הדגמה מטאפורית קיצונית מאוד לקצוות שאליהם אנחנו עלולים ליפול ואכן אנחנו נופלים אליהם. מהנטיה הדיכאונית השוללת, או המיואשת, או גרוע ממנה - הפילוספית שאומרת אין כלום. ואז באה איזו סטירה ונותנת לנו את הידיעה שיש משהו, או משהו בחיים, וגם היפוכה שהמשאלה או העיוורון שמה שישנו יישאר. ודרך האמצע היא לא פשרה מתמטית. חשוב לי מאוד לציין את זה. היא משהו שתיכף אני אסביר אותו, אבל משהו של קיום, נקרא לו קיום קשוב, לאקולוגיה של ההתהוות שאני אקרא לה עוד מעט התהוות גומלין. כשאמרתי בפגישה הקודמת שהוא נגע באדמה ואמר "האדמה עדה לי", יש משהו מאוד חזק, נשמע מעט מודרניסטי אבל מאוד חזק בזה שהוא לא לבד בעניין הזה. הוא מתהווה מתוך משהו שהוא קשוב לו והוא קשוב אליו, ואז הוא אומר את ארבע האמיתות. שוב, יש לשער שארבע האמיתות האלה נוסחו הרבה יותר מאוחר, אולי אפילו אחרי מותו

ג.מ: אה!

י.ר: אולי. שוב, הערה היסטורית קטנה, פחות חשובה אבל חשובה. הכתבים הבודהיסטיים הראשונים בכתב מופיעים במאה הראשונה לפני הספירה בסרי-לנקה. כלומר, איזושהי, תארי לך ועידה של כמרים נוצרים וכו', וזו מין ועידה גלובלית, גלובלי זה הודו וסרי-לנקה בערך, כשכבר 400 שנה התורה הזו מועברת בעל-פה, כלומר who knows, מה הוא אמר? וwho knows

ג.מ: מה עבר

י.ר: ומה התעבד והנה זה התאריך שנדבר עליו. אני קורא לו סלקציה וקומבינציה, כלומר מה הם קלטו מהמורים שלהם, מה הם הוסיפו. ואכן, כשאנחנו רואים את הכתבים האלה שהם מופיעים בשפת פאלי, שלא ברור לנו למה היא נבחרה, לא ברור, אבל זו שפה שכנראה הייתה יותר נגישה מאשר סנסקריט, ובה בעצם אנחנו רואים את התורה כבר עם תורה שבתוכה יש חלק פסיכולוגי תודעתי מאוד מאוד חזק, שאין ספק שעבר עיבוד במשך 400 שנה, תחשבי שוב על 400 השנה שבין הופעתו של ישו מנצרת בארץ ישראל לבין מה שקרה ברומא באמת 400 שנה אחרי זה. כלומר, יש כבר תורה שהיא מגובשת על ידי נסיבות פוליטיות, רוחניות, דתיות, מין סודיות כבר, ובתוכן יש הסכמה על ארבע אמיתות, וארבע האמיתות האלה לכאורה משמשות בסיס לכל מאות ואלפי הזרמים הבודהיסטים שיש בעולם. זה כמו, נקרא לזה 10 הדיברות שלנו, שמציבות איזשהו, חמש הדיברות הראשונות משהו בתחום שבין אדם לאלוהים, בין אדם לאלוהות ואחר כך בין אדם להוריו ואחר כך בין אדם לחברו, ולא לרצוח, ולא לשקר וכו'.

ג.מ: מעין יסוד שאחר כך היה אפשר לפתח ממנו הרבה דברים

י.ר: בדיוק. וראי את ההבדלים שבין הנצרות, האסלאם והיהדות ועם כל ההבדלים שיש ביניהם, ויש להישאר דרך אגב, ההודים הם מאוד יהודים. כלומר ברגע שהבודהה מת בטח כבר התפצלו לכל מיני חסידות זו וחסידות זו, כי הם מאוד וכחנים ההודים, גם לטובה, במובן שיש פלפול מאוד חזק בהודו. אבל אם אני חוזר לארבע האמיתות הנאצלות, או צריך להגיד ארבע האמיתות של האצילים, הן מבססות איזושהי תורה שמביאה את סיבות הסבל, את החקירה של הסבל, אל פתחו של האדם. כלומר, במובן הזה הבודהה מורד באיזושהי תורה קוסמית שקצת הזכרנו אותה קודם, של איזו כמיהה לשלילת העולם הזה, לאיזשהו מקום שאולי אני אהיה כמו אטמן, או כמו הברהמני, ישות טוטאלית כזו, איזושהי מזיגה כמעט מיסטית של איון באמת של האדם. התורות הקיצוניות בתוך הזרמים ההינדים המתאימים באמת אכן הולכות לפרישות מוחלטת ולשלילה ולדבר כזה, והוא מביא את זה למקום שנקרא לו בלשון ימינו, עם הסתייגות מסוימת, פסיכולוגי. הוא אומר, משהו בתודעה שלנו, עלול לא לראות כהלכה את הדברים, לא לראות נכוחה, וכשהוא לא רואה נכוחה הוא עלול ליפול למלכודות שמביאות לסבל. אחת המלכודות היא לחשוב על נצחיות, להתגעגע או לנסות להחזיק משהו באופן קבוע, ואחת להתאיין, ואחת זה לראות בטעות שאני נפרד ממך, או מהעולם, או מהאדמה וכו'. אני קורא לזה אקולוגי, לאו דווקא במובן הפוליטי של היום אבל גם. כלומר, העיוורון של מחשבה שאני קבוע, או רוצה להיות קבוע, ונפרד או רוצה להיות נפרד, הם שני הווירוסים החמורים ביותר בתודעתו של בן אדם שמביאה להרבה מאוד סבל, כי הקבוע לא יהיה קבוע והנפרד הוא לא נפרד

ג.מ: אז מה הן ארבע האמיתות אם כך?

י.ר: ובכן, האמת הראשוה היא אמת שאומרת משהו באיזה ריאליזם רדיקלי של הבודהיזם בעיני, יש סבל. את יכולה להגיד, ביג דיל. אה אוקיי, אני יודעת את זה כבר, זה מה שיושב שם תחת העץ, וואו. אבל הוא אומר משהו מאוד חזק, בלב ליבו של הקיום האנושי יש חולי, יש זקנה, יש מוות, ובצורה שבה אנחנו חיים יש משהו שלא רוצה באלה ולא מודה בקיומם של אלה והוא מביא דוגמאות שהן דוגמאות לא הודיות ולא קלאסיות אלא דוגמאות מודרניות. אני הולך להיפגש עם מישהו שאני לא רוצה ואני סובל, יש לי משהו שאני אוהב אותו והוא הולך ממני אני סובל, והדוגמאות הן כל כך אנושיות שזה פשוט מחריד לראות שאז ועתה זה אותו דבר, ואיפשהו אני מכנה את זה שאני ממצה את הדבר הזה "אני לא רוצה להיות במקום שבו אני נמצא".

ג.מ: כן, כי אני לא שלווה בו, אני סובלת, אין לי נחת

י.ר: אם יש מחלה אני לא רוצה שתהיה מחלה, זה גם אנושי מצד אחד, אבל מצד שני רוב רובו של הסבל האנושי בחברה, בינו לבין עצמו, ביחסים, בכל מיני דברים כאלה הוא מין איזשהו אי-רצון מהמקום שבו אני נמצא, גם גיאוגרפית, גם פסיכולוגית, גם ביחסים. במילים טיפה אחרות אני רוצה להיות במקום אחר, והמקום האחר הוא מקום שבו אני מדמה לעצמי, והוא מתחיל בעיוורון. הוא מתחיל בזה שנאי לא רואה את הדברים נכוחה, זו האמת השניה. האמת הראשונה מצביעה על אמת קיומית כמעט אקזיסטנציאליסטית. הבן אדם עומד למות, הוא נמצא במקום שנראה לו אבסורדי, שהוא לא מבין אותו, הוא חולה בו או מזדקן בו

ג.מ: והוא לא רוצה להיות בו

י.ר: האמת השניה אומרת, היא עושה איזו הבדלה מאוד עדינה ומאוד חמקמקה בין הכאב שבא מזה שאני חוטף מכה, לבין הסבל שבא בעקבותיו, איך נקרא לזה בלשון גסה - החפירה שאני עושה בעקבות זה

ג.מ: ההעצמה שלי את המכה הזו

י.ר: בדיוק, יש משל מאוד יפה של הבודהה, משל שני החצים, והאמת השניה מדברת על איזו שרשרת של בורות שאנחנו נופלים אליהם, והיא מתחילה בעיוורון, זאת אומרת - עיוורון כמובן לא פיזי, אלא שאני לא רואה דברים כמות שהם. ולכן אני מתחיל או העדפה או הדיפה. או נגד, או בעד. יש לי איבה ויש לי היצמדות וזה מופיע בצורה של שלושה, שלישייה. הבודהיזם למרות שהוא נגד המשגה הוא אלוף בהמשגה, וההמשגה היא המשגה מטאפורית, לפעמים דידקטית בשביל לעשות את הדברים יותר פשוטים וזה מופיע גם בצורה של שלוש חיות, או לא משנה ברגע זה, ששלושת הקצוות של הבורות האלה, וזה אותו בור, זה תעתוע או עיוורון, איבה והיצמדות. כשאני לא רואה נכון אני רוצה להחזיק במשהו שלא יהיה שלי או שלא יהיה לעולם שלי, או שאני דוחה משהו שאני חושב שהוא מפחיד או שאני לא רוצה בו, ואנחנו מהר מאוד יכולים להבין בצורה מאוד פשוטה שהמשיכה יכולה להיהפך לדחייה, והאהבה המשתוקקת והאוחזת יכולה להפוך לשנאה ודחייה ולהיפך, ושניהם נובעים מאיזשהו תעתוע. התעתוע יכול להביא אותי לרוגז ודחיה בלתי מוצדקים, או למשיכה בלתי מוצדקת, והנה שלושת הבורות שאנחנו נופלים בהם שהם בעצם אחד.

ג.מ: אז אם הייתי רואה נכון בכלל לא הייתי מנסה לשייך את הדבר לדבר טוב או רע ואז להיצמד אליו או להדוף אותו

י.ר: במונחים תודעתיים טיפה מודרנים אני לא רואה שחלק גדול מחיי הם השלכות התודעה שלי. את השלכות התודעה שלי, אנחנו נקרא לזה במונח פסיכולוגי רייפיקציה, כלומר אני חושב שהשלכות התודעה שלי, לטוב ולרע דרך אגב, המפחיד והנכסף, הם הדמיה שלי של איך העולם צריך להיות אבל אני לא רואה שאיך שהעולם צריך להיות הופך בתעתועי התודעה שלי לעולם ממשי שאם אני לא אשיג את הדבר הזה אני אהיה מאוד אומלל, ואם הוא הולך ממני אני מאוד אומלל וכו', ואין חיים מעבר לזה. זו האמת השניה שהיא אמת מאוד עמוקה. האמת השלישית אומרת אם אני אבין את השלושה האלה, אני אומר שלושה האלה בתור דוגמא, כי הבודהיזם מביא הדגמות גם אחרות, לא משנה, אם אני אבין את אלה, אבין את המלכודות האלה כמלכודות יש אפשרות לאיזשהו שחרור, או לא רק לאיזשהו שחרור, אלא לשחרור טוטלי

ג.מ: שישכיח את הסבל

י.ר: לא רק שישכיח, אלא שימנע. מדובר פה על רפואת מנע ולא רק

ג.מ: תיקון חשוב

י.ר: כן כן, זאת אומרת לפני כניסתי לתוך המלכודות האלה אני יכול לראות אותן או אפילו שהן לא יעלו בי כי אני אראה שזה השלכה של התודעה שלי. לכן השלכות זה בעצם מונח מאוד עתיק, למרותש הוא גם מונח פסיכולוגי מודרני. האמת הרביעית שהיא חשוב מאוד היא אומרת מה הדרך. הדרך היא דרך כפולת שמונה, שהיא מציבה שמונה פנים מאוד מאוד פשוטות, של ראייה, מחשבה, דיבור, מעשה, אורח חיים, מדיטציה, התבוננות וכו', שאם אני עושה אותן, התרגום הלא נכון היה אם אני עושה אותן נכון, זאת בעצם כל התורה והיא תורה מעשית. זה מאוד חשוב לי להגיד, אחר כך זן לוקח את זה מאוד בקיצוניות, תורה מעשית, איך אני מדבר, חי וכו'. המילה שמופיעה שם במקור היא מילה שנקראת סמא שפירושה שלם או בתואם. כלומר, לא אני חי נכון בהתאם לשורת הנחיות, אלא אני חי נכון בהתאם למה שמתרחש

ג.מ:נסיבות

י.ר: בדיוק, כל התופעות הן תלויות נסיבות, ואם אני מבין את זה אז אני לא שואף לקביעות כי הנסיבות משתנות, אני נמנע גם מלהיכנס לתשוקות או דחיות שהן אוטומטיות, ואת זה הוא מציב כאיזשהו קו שאין בו נזירות, אין בו פרישות

ג.מ: אז אפשר לעשות את זה בחיים "רגילים"?

י.ר: לגמרי, יש פה איזושהי סתירה פנימית כי הקהילות הראשונות של הבודהיזם היו קהילות של נזירים, ואז אנחנו אומרים אוקיי מה קורה פה? אז נכון שאלה לקחו את הדבר הזה בצורה הכי תרגולית, הכי קיצונית, כמו נזירים נוצרים. אבל הקהל שלו, גם מהטקסטים, הקהל שלו היו אנשים פשוטים. אישה ששכלה את הבן, אב שכול, מישהו שסובל, מישהו שהוא איכר ושואל שאלות לגבי פרנסה וכו'. הדברים האלה נוצרים ויחד נכתבים גם כ, אחד הפנים של התורה הוז שנכתבת היא תורה שמנתחת באופן גאוני וטרחני, אני אומר שניהם, את איך התודעה עובדת. זאת אומרת הכניסה שלהם באיזשהו מקום, כמעט מעבדה קוונטית של איך התודעה עובדת עם 80 סוגים של זה ו70 סוגים של זה. זה מחקר התודעה הראשון העמוק בעולם, שיש בו גם טרחנות גדולה, כאילו את קוראת מאמר מדעי עכשיו של neuroscience את לא בקיאה בזה. השפה היא טכנית לעייפה אבל מה שעומד בצידה זה כנראה מאות שנים של חקר תודעה מדהים ותעתועי התודעה, שהולכת להמשגות, ששבויה בהשלכות, כל הדברים האלה. גואני, טרחני ובלתי קריא בעליל, אבל עומד שם משהו מאוד עמוק, ויש שם משהו שצריך להבין וצריך לראות אותו בצורה מאוד חריפה כי הזן.. לא רק הזן, יש שם משהו שאומר שיש פה שאיפה, והשאיפה הזאת היא שאיפה לנירוונה. אי אפשר להתעלם מזה שעם זה שאומרים תודעה תודעה תודעה, יש מקום שמציבים אותו כמקום נכסף, ולשים לב לתעתוע ולכשל במילה הזאת, משהו נכסף שאני צריך להגיע אליו והוא יהיה נצחי

ג.מ: הרי אמרו לי קודם שאם אני רוצה משהו זה חלק מגורמי הסבל, ועכשיו מציבים לי מטרה

י.ר: לגמרי. עכשיו, התורה הזו שנקראת טרוואדה היא קיימת עד היום, זה זרם מאוד חשוב בבודהיזם, שנמצא בסרי-לנקה, בורמה, תאילנד, קמבודיה ולאוס, הוא זרם הטרוואדה, שבשבילו, הוא גם עושה את עבודת חקר התודעה וגם הוא אומר יש משהו מעבר. במאה הראשונה, שניה לספירה מתחיל שמה פרוטסטניזם, במובן זה שהוא שואל שאלות. הוא שואל שאלות. אני מזכיר שבמאה הראשונה לפני הספירה נכתבו הדברים האלה והפכו למשהו ממסדי, של ה-תורה, אבל כבר מאה מאתיים שנה אחרי זה מתחילות להיות שאלות, ונוצר זרם שנקרא מהאיינה. הוא לא נוצר בבת אחת אבל הוא שואל שאלות מאוד קשות על הטראוואדה, על הכתבים האלה

ג.מ: בגלל אותו?

י.ר: בדיוק, בגלל הסתירות הפנימיות. אם אתה אומר שהמשגה היא איזושהי תעתוע שחוצץ בינך לבין המציאות, האם ההמשגה הבודהיסטית פטורה מזה? ואני פוסח עכשיו על כמה מגדולי ההוגים הבודהיסטים, שאני רק אזכיר אותם בשמם, אחד מהם נגרג'ונה שבאופן חותך מאוד בטקסטים שלו, חותר תחת תחת המושגים הבודהיסטים כבודהיסט, לא כמתנגד, אלא כבודהיסט הוא חותר תחת המושגים הבודהיסטיים. בעצם, הוא לא אומר את זה במפורש אבל הוא אומר "אנחנו בעצמנו כושלים באותו דבר שאנחנו מבקרים אותו כסיבת הסבל"

ג.מ: וואו, והוא מציע חלופה או שהוא רק מאיר את העיניים לכך?

י.ר: הוא מאיר את העיניים ומביא למרכז הדיון והעימות את המושג ריקות. עכשיו הריקות איננה ריקות פיזיקלית, היא לא ריקות פיזיולוגית, היא יותר היעדר, וההיעדר הוא היעדר קונספטואלי. כלומר, מה שהוא אומר לנו זה שהמושגים באשר הם הם נעדרים, אין בהם קיום נפרד וקבוע, כמעט ויטקנשטייני שאומר שמילה מקבלת את משמעותה רק בשימוש ובקונטקסט, ואומר אפילו המושגים 'סמסרה' ו'נירוונה', 'סמסרה' שזה עולם הסבל והתעתוע, ונירוונה שזה השחרור מעולם הסבל והתעתוע, הם גם כן דיכוטומיה מושגית. הם גם כן גן עדן וגיהינום, כל הדברים האלה, הם גם כן דיכוטומיה מושגית והוא מנתח אחד לאחד, עובר על כל המושגים הכללים והבודהיסטים. סיבה ותוצאה. מתי סיבה מפסיקה להיות סיבה ומתחילה להיות תוצאה? ואיך תוצאה יכולה להיות בלא סיבה ואיך סיבה יכולה להיות בלא תוצאה?

ג.מ: אוי ואבוי ואיך הוא המשיך להאמין בדרך הזאת?

י.ר: ואז הוא אומר דרך האמצע, אבל דרך האמצע שלו הייתה דרך שפנויה. אני לוקח את המילה ריקה ומתרגם אותה לפנויה. פנויה, מהמלכודת הזאת של המושגים, היא רואה אותם כמות שהם, הוא קורא להם העולם של האמת היחסית. באמת היחסית אני צריך לקחת את הספר הצהוב או את היוגורט 5%, או את הקוטג' 5%. אני צריך ללכת ולמיין כי המיון הוא חלק מהעולם היחסי שבו אני צריך לפנות ימינה או שמאלה, לראות שהרמזור אדום ולעצור. יש מוסכמות. המוסכמות לא מצויות בעולם כפי שהוא אלא בעולם ההסכמי הקונבנציונלי של כל חברה וחברה. אוקיי? ובעולם הזה, העולם היחסי, יש צורות ויש מידות ויש הפרדות. ההפרדות האלה הן לא בטיבו של עולם. עכשיו, בן אדם יבין את הצורה ואת ריקותה בעת ובעונה אחת, יבין שהיד שבתמרור שאומרת 'עצור' היא תמרור שאומר עצור ולא כל פעם שהוא יראה יד כזאת הוא יעצור, הוא יראה את הדברים בקונטקסט, בריקותם ממהות קבועה ונצחית

ג.מ: כן, אלא מהות בקונטקסט

י.ר: או יצירה בקונטקסט, אני כבר מדבר קצת זנית, איזשהו דבר שהוא מתרחש ומתהווה ואינו בעל ישות קבועה או עצמיות קבועה. זה העניין. העצמי הקבוע והנצחי הוא תעתוע, העצמי המתהווה הוא קיים והוא אמיתי אבל הוא נמצא בהתרחשות בלתי פוסקת. לזה הוא קרא ריקות, והsynonim בשבילו לריקות זו התהוות גומלין. התהוות גומלין זה אחד היסודות שהוא הביא אותם לקדמת הדיון והפרקטיקה, אומר שאנחנו לא נמצאים בנפרד. כל התרחשות היא התרחשות תלוית נסיבות כמו שאת אמרת קודם, והדבר הזה תלוית הנסיבות היא עמוד מרכזי במהאיינה. תלוית נסיבות. התהוות גומלין. כל דבר תלוי בנסיבותיו ולא עומד בפני עצמו. לכן הריקות. הריקות באה בלית מילה אחרת שאומרת 'הדברים, לא נמצא בהם. אם נרצה לא נמצא בהם דבר שאינו תלוי'

ג.מ: זו ריקות כדי לקבל את התלות המשתנה

י.ר: זאת אומרת זו לא ריקות פיזיקלית, זה אין, לא נמצא בשום דבר דבר שאינו גם דבר אחר. לא נמצא בנייר דבר שאינו גם עץ ושמש ומינרלים וכל הדברים האלה. לא נמצא דבר שעומד בפני עצמו. נסיבות גם היסטוריות דרך אגב, שהביאו אליו, היסטוריות או אקולוגיות וגם נסיבות בו זמנית. אנחנו עכשיו, ברגע זה באיזון מאוד עדין של גורמים שהם קוסמיים, באמת קוסמיים, לא במובן הדתי. הדבר הזה של ריקות מובא למרכז הפרקטיקה הבודהיסטית של המהאיינה, הרבה מאוד בזכותו של נגרג'ונה ולא רק. הדבר השני שמופיע במהאיינה זה הדבר הזה של חמלה. חמלה והרעיון של בודהיסתווא, שמיתולוגית אומר, יש חבר'ה, יש טיפוסים שהגיעו כבר אל השער. הם כבר עמדו לפתוח את השער וללכת אל העולם של הנירוונה אבל הם חזרו והתגלגלו בעולם הזה בשביל לעזור לאחרים. וזה המרכזיות של הדמות של הבודהיסתווא. בודהיסתווא זו מילה גנרית שאומרת "החמלה מניעה את האנשים, כמו שהניעה את הבודהה להעביר הלאה את התורה שלו ולעזור לאחרים", למרות שהם כבר יכלו ללכת לשכון בארמון הפלאות שבו הכל בסדר. אני אומר שיש פה משהו רוחני, פסיכולוגי הרבה יותר עמוק. אחד שאומר "אני לא יכול להשתחרר בלי שאחרים ישתחררו כי אנחנו בהתהוות גומלין"

ג.מ: זה אותו מצב שהאדמה עדה שלי?

י.ר: בדיוק, באותו מקום שהאדמה היא עדה שלי אני מחובר באיזושהי צורה, שבה החמלה היא חלק מטיב היקום. אבל אנחנו לא רואים את זה ככה, אנחנו רוצים את ההפרדה, ואז השני או האחר הוא אויב שלי או תומך בי. אני רוצה או לינוק ממנו או להתנגד לו. והמקום הזה של הבודהיסתווא, או של הריקות שהם שני פנים של אותו עניין מביא איזה עניין חדש לבודהיזם. המהאיינה גם כן לא אחידה, היא הולכת ל כל מיני כיוונים והדבר הזה מתחיל להגיע לסין. עכשיו, לא רק הדבר הזה מתחיל להגיע לסין, אני קופץ על הרבה מאוד דברים בדרך, בשביל להגיע למפגש המופלא בעיני עם הסינים. הערה היסטורית: במאות הראשונות לספירה הבודהיזם מגיע לסין, כבר מהמאה הראשונה, אבל הוא כבר כמה זרמים, הוא הרבה מאוד זרמים, יש חסידות זו וחסידות זו. יש מפעל תרגום, אדיר, של מאות כתבים מסנסקריט לסינית ומפאלי לסינית. זאת אומרת, יש איזו משיכה של חלק מהסינים לפחות, אינטלקטואלים ואחרים, לדבר הזה ונעשים לאט לאט נזירים, ובתוך זה גם טרהוואדה, וגם מהייאנה. כלומר, גם הכתבים הקדומים שהזכרנו אבל גם הרעיונות החדשים של הבודהיזם שהוא כבר מפוצל להרבה מאוד דברים. הדבר הזה נפגש כמובן עם תרבות מאוד חזקה. זו לא תרבות חלשה שקונה בחבילות באינטרנט את הבודהיזם, אלא זו תרבות מאוד חזקה שיש לה מה להגיד. כלומר, למפגש הזה היא מביאה גם את השיח שלה

ג.מ: חזקה במובן הזה שהתפתחו בה הרבה מאוד מנהגים?

י.ר: שהיא תרבות עתיקה, לא רק מנהגים, פילוסופיות מגוונות מאוד וסותרות אחת את השניה, וגם עמוקות מאוד ואתיות

ג.מ: אה, אז איך זה נפגש? שתי תורות יציבות או מאגרי?

י.ר: כמו ביהדות והנצרות. בדיוק. משהו כזה. עכשיו אני לא אומר באיזו התאמה רומא הפגאנית והיהדות וזה שהביא לנצרות האירופאית, אלא במובן של שתי עוצמות מאוד חזקות, נקרא להן אתונה וירושלים לצורך ההפשטה של הדבר הזה. כלומר, שתי תרבויות מאוד מפותחות שנפגשו על ידי הבודהיזם. כשהבודהיזם מגיע במאה הראשונה, השניה השלישית, בכל מיני זרמים והרבה מאוד יובלים, הוא מגיע ל700 שנה של פילוסופיה סינית מאוד מאוד מורכבת, מאוד עשירה, מאוד מפותחת, עמוקה, ושם לאט לאט במאות השנים הראשונות עם התרגום האדיר הזה של טקסטים ונזירים שנוסעים להודו ובאים מהודו וכו', מתחיל לאט לאט להתפתח אותו דבר שנקרא זן. הדבר העיקרי שאולי מתוך הפילוסופיות הסיניות נפגש הכי חזק זה משהו שנקרא תורת הדאו, ועליה נדבר כמה דקות עכשיו

ג.מ: בטח

י.ר: בפילוסופיות הסיניות אנחנו מדברים על קיום של פילוסופיות סיניות במאה השניה, השלישית וכו', זאת אומרת כבר 700-800 שנה, והן בעצמן הולכות הרבה יותר אחורה, כמעט כגיל הפילוסופיות ההודיות, כלומר באיזשהו מקום מאוד דומה ולא פחות בעומק ולא פחות. יש את התורה הקונפוציאנית שלמרות חשיבותה העצומה לא נדבר עליה כאן אבל היא אמנה חברתית מאוד עמוקה של אתיקה ושל יחסים בין אדם לחברו, ולידה או למולה צומחת גם תורה אחרת שהיא גם כן האיזם שבה הוא מערבי של המאה ה19, היא לא כל כך מגובשת ולא היו לה גדולי תורה שסיכמו את העקרונות שלה, אבל היא צומחת באופן מאוד טבעי מכמה כתבים שמופיעים במאה השישית לפני הספירה, כמו של הבודהה, פחות או יותר בזמנו של הבודהה, טקסטים שמתארים את היפוכו של הסדר הקונפוציוני. היפוכו לא לטוב לא לרע, היפוכו קונספטואלית, רוחנית, מעשית, תרגולית, פרקטית, והיא מביאה איזשהו מושג מאוד ערטילאי שנקרא 'דאו'. דאו זו מילה שפירושה דרך, אבל כמו בכמעט כל שפה אחרת, דרך חשיבה, דרך חיים, לא רק דרך בהר. והיא מציגה בכמה טקסטים מאוד מאוד סתומים, במובן של מעורפלים בניסוח שלהם

ג.מ: קשה להבין את הכוונה

י.ר: קשה להבין אותם, מאוד פואטיים, הם לא מנוסחים היטב כמו חלק מהתורות ההודיות שמנוסחות היטב. אין בהן לפעמים את הסיסטמטיות שמופיעה בכתיבה גם הבודהיסטית אבל ההודית בכלל

ג.מ: זה היה חלק מגישה מסוימת?

י.ר: זה חלק מגישה מסוימת שמביאה לא את האדם במרכז, אלא את הטבע במרכז. הטבע לא הרומנטי, המודרני, אני יוצא אל טיול בטבע, ולא הטבע שמנוגד לתרבות האדם במובן הדיכוטומי, אלא טבע הדברים. כלומר שיש חוקים, שיש חוקי קיום של היקום כולו ושל התנהלות האדם כטבע. אנחנו הרי נתונים לחוקי המשיכה ואנחנו נתונים לחוקי הכליה ואנחנו נתונים לחוקי האנזימים ואנחנו נתונים לחוקי, להרבה מאוד חוקים, אנחנו נתונים לחוק הכבידה ולהרבה מאוד דברים, ואדם על פי הטענה של הדאואיזם שכח את הדברים. הבורות הבודהיסטית בעצם מופיעה כאן בלי קשר לבודהיזם, היא מופיע כאן כאיזושהי שכחה. משהו נשכח ממנו, משהו הוא לא רואה, משהו שם את האדם כנפרד מחוקי הטבע. הטבע זה לא העצים והעלים והחיות והפרחים, אלא החוקים שעל פיהם מתנהל היקום

ג.מ: אז הכתיבה המעורפלת נועדה להזכיר לי את זה, שניתקתי את עצמי מהטבע? או שאני חושבת על עצמי כמנותקת ממנו?

י.ר: כן, ולא רק זה, אלא יש שם משהו במושג הזה, בהוויה הזאת של הדאו, שהוא קיים בכל. כלומר, הדאו הזה איננו אל טרנסנדנטי שנמצא מחוץ לעולם, איננו גם פסיכולוגיה סובייקטיביסטית שאני נמצא בעולם ולא אכפת לי מה שנקרא מטר ממני, אלא אני חלק מהדבר הזה והדבר הזה מצוי בכל, כלומר זה טבע חוקי הפיזיקה הרוחנית העולמית. כמו שנגיד בפיזיקה ניוטונית כל דבר נמשך אל גוף אחר, אלה חוקי יסוד של הקיום. זמן, מקום, מרחב וכו', נקרא לזה הפיזיקה המודרנית וארבעה ממדים. אלה הממדים של הקיום הטבעי, והקיום הטבעי הוא לא נפרד, זה לא איזה אל שנמצא שם, אלא הוא מצוי בתוכו, ספוג בתוכו, מזכיר קצת את התורות ההינדיות שדיברנו עליהן במפגש הראשון. אבל מכיוון שהוא מצוי בכל אי אפשר להגדיר אותו כי כל הגדרה מפרידה ממשהו אחר. מה טבעה של הגדרה? היא אומרת זה זה ולא זה

ג.מ: היא אקסקלוסיבית

י.ר: בדיוק, היא מדירה משהו בשביל לזהות משהו, והטקסט הראשון של הדאואיזם מתחיל במילים הבאות: 'הדאו שאפשר להגדיר אותו איננו הדאו הנצחי'. ככה מתחיל, זו השורה הראשונה בטקסטים הדאואיסטיים

ג.מ: אה, אז זה כבר אומר לי שהדאו נמצא בכל, כי בכל יש גם את הכליה. את ההתכלות

י.ר: הכל, הכל. את השמחה וההתכלות וואת המעגל והכל, ולא רק זה אלא שיש פה משחק מילים שלא ניתן לתרגום, המילה עצמה דאו היא גם דרך אבל גם דיבור. ואז הוא אומר 'הדאו שאפשר לדבר אותו, הדאו שאפשר לומר במרכאות, איננו הדאו'. כלומר, יש משהו שאינו ניתן להגדרה בקיום הקיומי בכלל, לא רק האנושי, לא רק החברתי, אבל שהוא נמצא בכל ואפשר להרגיש אותו. כלומר מי ששותה מים הוא יודע שהוא שותה מים והוא ספוג מים והוא לא מודע לזה שהוא ספוג מים ו70 אחוז מאיתנו זה מים ואנחנו גם חיות ונשימה ואוויר וזהו, אנחנו לא מודעים לזה, הרופאים צריכים להיות מודעים לזה, אנחנו לא מודעים לזה, בכל זאת אנחנו חיים. אחד הדברים החזקים ביותר בדאואיזם זה משהו שהיינו קוראים לו ספונטניות. ספונטניות לא במובן הסובייקטיביסטי המודרני

ג.מ: אני יוצאת בספונטניות לבר, לא זה

י.ר: נכון, בדיוק, שני מונחים דאואיסטיים כמובן עם סתירה עצמית, כי כל פעם שיש מונח צריך לסתור אותו. אבל אחד הוא אפס מעשה, או-וויי קוראים לזה, זאת אומרת הספונטניות היא איזושהי יצירתיות בלתי פוסקת של הטבע, נקרא לזה האבולוציה או משהו כזה, זאת אומרת משהו שמתרחש כל הזמן בלא שיש מישהו שמשנה, בלא שיש סוכן שמשנה את זה.

ג.מ: מעניין,הם קוראים לזה אי-עשיה?

י.ר: כי זה לא פעולה אקטיבית, מכוונת. הדאו, אם הוא איזו ישות כוללת, אין בו תכניות אבל הוא לא מפסיק ליצור. התיקון המאוד מאוד חשוב למילה הזאת וו-וויי זו עשיה שאיננה מתערבת במהלך הטבעי של הדברים. כלומר יש בה ספונטניות לא במובן השרירותי, מודרניסטי של העניין, החופש שלי והדברים האלה, באמת בואי נצא בספונטניות לבר, בוא נהיה ספונטניים, אלא יש ספונטניות שהיא א-פריורית לקיומו של האדם, אלא העובדה שהוא בכלל נושם חי וחושב מחשבה אפילו. המונח השני זה זיראן, זה כך מעצמו. זיראן אומר שהדברים קורים כך מעצמם, יש בהם היגיון, יש בהם חוכמה אבל הם לא, אין בעל החוכמה. אין אל ואין אדם שהוא בעל החוכמה, והמשלים האינסופיים שיש בטקסטים הדאואיסטיים שאחד מהם מופיע 200-300 שנה אחרי הטקסט הראשון הזה, של פילוסוף שאולי בעיני אחד הגדולים בעולם שהיו אי פעם עם יכולות תרבותיות, נקרא ג'ואן-זה, שהוא מעין דאואיסט לא ברור שמחויב לראשון. הראשון שכתב טקסט קוראים לו לאו-דזה, לא בטוח שהוא חי, לא בטוח שהוא חי באמת אבל נגיד שזו דמות אולי כמו הבודהה, חציה פיקטיבית חצי לא, אבל זה לא משנה. הוא השאיר את הטקסט הראשון שהוא הטקסט הבאמת מכונן של הדאואיזם, דאו-דה ג'ינג, ספר הדרך והסגולה והשורה הראשונה שלו זה הדאו שאפשר לומר אותו, או להגדיר אותו, אפשר לשיים אותו הוא לא הדאו הנצחי. כלומר ברגע שאני משיים אני חוטא לעניין והוא מביא שורה של דימויים, הספר הראשון מביא שורה של דימויים מופלאים לספונטניות הזו, לאי-עשייה הזאת, חכם פועל באי עשייה ואין דבר שאיננו נעשה, כי יש משהו שהוא חכם מן החכם הנפרד, הקטן, הממשיג, המתכוון, יש משהו שהוא א-פריורי לקיום המתכוון

ג.מ: כן, זה היה קורה גם בלי קשר לאדם

י.ר: בדיוק, איך אני יצאתי, אז אני אגיד מאבא ואמא אבל איך הם יצאו וכו', היצור הראשון שיצא מן המים אל היבשה וזה מתחיל וכו' וכו', זאת אומרת אנחנו תלויי נסיבות בצורה שיכולה מצד אחד לייאש ומצד שני להגיד וואו, איזה פלא הדבר הזה. והוא נעשה באי-עשייה. אני מודע לזה שאנשים דתיים בכל הדתות יגידו יש שם עשיית מכוון, יש השגחה אלוהית וכו', התורה הזאת יותר קצת שפינוציסטית מאשר מונותיאיסטית רגילה, עם כל הבעייתיות שיש בעניין הזה, וג'ואן-זה, שהוא מעין תלמידו של הראשון, הוא גם מספר סיפורים נפלא ומספר הרבה מאוד סיפורים שמדגימים את הדבר הזה, חלקם זה התעתוע שבהמשגות. הנה אני רומז על חלק מהדברים שמשכו את הדאואיסטים או את הסינים בכלל אל העולם של המהאיינה הבודהיסטית שתוקפת את ההמשגות כרעה חולה.

ג.מ: כן, ומצד שני חולה בהן בעצמה

י.ר: נכון, אבל בסדר

ג.מ: אז איך הם ניגשים לזה?

י.ר: לרגע אחד אני חוזר אל הבודהיזם, לרגע אחד. מה שבעיני יפה בעולם הבודהיסטי לדורותיו, שקיים גם בעולמות אחרים, זה הביקורת העצמנית. זאת אומרת, יש טקסט מהאייני חתרני בצורה בלתי רגילה, הוא נקרא סוטרת הלב, שהחלק הראשון שלו, זה הסוטרה, כלומר הטקסט הבודהיסטי הקצר ביותר שקיים, עמוד אחד. הטקסט הזה חציו הראשון לוקח את כל העקרונות בתורה הבודהיסטית ושלל אותם. עכשיו קוראים את הטקסט הזה כל יום במנזרי זן, כל יום כמה פעמים ביום. הוא אומר זה לא קיים, וזה לא קיים. את עקרונות התורה הבודהיסטית, האמת הראשונה, השניה, השלישית, הרביעית לא קיימות. עוד מעט אני אביא את הטקסט שמופיע באמצע, זה לא בלי תקווה, אבל יש פה משהו שאומר, הבודהיזם מודע לכשלים שלו עצמו כאשר הוא נהפך לאותו דבר שהוא מבקר אותו

ג.מ: כן, ולכן פונים אליו, כי רואים שהוא גם ביקורתי ושהיכולת שלו גם להימנע מהמשגות וגם כשהוא ממשיג לבקר את עצמו, זאת הסיבה?

י.ר: לא בטוח. זאת אומרת, אנחנו צריכים לראות שהביקורת והספקנות והחתרנות הפנימית שיש בבודהיזם הזה, המהאייני הוא חלקם של אינטלקטואלים, ושל אנשים ששמו לב גם בעולם המעשה והפרטקטיקה שלהם שיש משהו שהבודהיזם הולך אליו לא נכון, מנקודת המבט הבודהיסטית. אני רגע אחד רוצה להביא את המקום של ההמשגות בדאואיזם. ג'ואן-זה מלעיג אפילו בצורתו שכמעט הייתי קורא לה טרום-זנית, מביא איזשהו טקסט שבו מראה את האבסורד שבללכת אחרי מושגים עד הסוף. בוא נגיד שיש התחלה, ואם יש התחלה אז אין התחלה, ואם אין התחלה אז אין-אין התחלה והוא מביא לאבסורד מגוחך, כמעט של תיאטרון האבסורד, מביא את ההבל שיש בדברים האלה, ויחד עם זה יש בג'ואן זה גם משהו מיסטי. כשאני מבין שההמשגות האלה מתעתעות בי ומצרות את עולמי יש משהו שאני מגלה על ידי זה שביטלתי או שמטתי את ההמשגות. שמטתי, לפעמים בעייפות, לפעמים בויכוח לוגי, מאוד נגרג'וני שמראה לנו איך ההמשגות הן בעצם ריקות, הן המשגות לצרכים מעשיים, ואז הוא מביא איזשהו היבט שבעיני הוא מאוד חשוב, אני לא הראשון שעומד עליו ואומר "יש משהו מיסטי". אני פתאום רואה את פלאו של עולם, אני רואה איך הדברים הגדולים מתרחשים, אני רואה את המוות, אני רואה את המעגלים, אני רואה את המעגלים הגדולים, אני רואה משהו שגדול מהעולם הצר של טוב לי רע לי וכו'. במקום הזה, ולא רק במקום הזה כמובן זה הרבה יותר מורכב מזה, כמה מאות שנים של פגישה שבין הבודהיזם המהאייני עם הרעיונות שלו על ריקות, שבעצם הוא בעצמו לא רעיון אלא היעדר רעיון. עם הדאואיזם שיש בו נקודות דומות ויש בו נקודות שאינן דומות, זה לא שתי תורות זהות בשום פנים ואופן, אבל עוצמתה של התורה הדאואיסטית ועוצמתה של הציוויליזציה הסינית. הזמן שבו התחיל להיווצר זן הוא תור הזהב של התרבות הסינית ever, תקופת טאנג, המאה השישית והלאה. אני אומר עוצמתה של התרבות הסינית על מורכבותה. בתוך הדבר הזה אחד המרכיבים שהיו זה הופעתו של הבודהיזם כבר כמה מאות שנים קודם לכן, אבל בתוך זה מתחיל להיווצר - ובזה ניגע בפגישה הבאה - מתחיל להיווצר משהו, קראתי לזה סלקציה וקומבינציה, מתחיל להיווצר משהו שכנראה אולי דומה בתהליך שלו, לא בתכנים ברומא. כלומר, משהו בציוויליזציה היוונית רומית העוצמתית, עם הפילוסופיה שלה והרעיונות שלה והתרבות שלה והאמנות שלה, נפגשים עם עולם היהדות ואותו דבר קרה שם. זה שתי עוצמות שמולידות דבר שלישי, והדבר השלישי זה יצר כמה דברים שלישיים. חלק גדול מהשירה של תקופתם, שזה תור הזהב של השירה הסינית ever, היא שירה בודהיסטית אבל חלק ממנה זה שירה קונפוציאנית, חלק ממנה זו שירה דאואיסטית, אבל מתחיל להיווצר שם משהו שהוא גם ממשיך רעיונות סיניים אבל גם חתרני נגד רעיונות סיניים. לסיכום הפרק הזה הייתי אומר שהמפגש בין הבודהיזם והדאואיזם או בכלל התרבות הסינית, שינה גם את התרבות הסינית וגם את הבודהיזם.

ג.מ: כן, שינה וגם הוליד דבר נוסף

י.ר: כלומר, אי אפשר לומר שהתרבות הסינית חדלה להיות תרבות סינית והפכה להיות תרבות הודית, אבל אי אפשר גם להגיד שהבודהיזם המשיך להיות בודהיזם הודי. הוא עבר גלגול רדיקלי ואחד התוצרים שלו זה הזן.

ג.מ: וזה אגב יחסי גומלין

י.ר: נכון, זו התהוות גומלין שיוצרת משהו שלישי שהוא אחד המרכיבים החזקים ביותר בתרבות הסינית אבל גם בתרבות הבודהיסטית

ג.מ: וואו, אז משם נמשיך את הפרק הבא?

י.ר: כן

ג.מ: נסכם. לאחר שהתעורר הציג בודהה את ארבע האמיתות הנאצלות. הבנתן תאפשר לכל אדם לחיות חיים שנמנעים מסבל. האמת הראשונה היא קיומה של אי-נחת בחיינו. לאי-הנחת ביטויים רבים, חולי זקנה, מוות, אובדן וגורמי סבל אחרים. האמת השניה היא העיוורון האנושי שמכניס את האדם לבורות. העיוורון גורם לנו לפרש חלקים במציאות כנכספים ואחרים כנוראיים ומזיקים, וכך אנו תמיד שואפים להיות במקום אחר מזה שאנו נמצאים בו. האמת השלישית היא האפשרות להבחין בתעתועי הראייה האנושית. ההבחנה היא הזדמנות להימנע מהבורות, כלומר לא להגיע אל הסבל שנובע מהרצון להיותב מקום שאינני בו. האמת הרביעית היא הדרך שבה יש לחיות כדי להבטיח את ההימנעות מהסבל, כלומר למנוע את העיוורון. הדרך קשורה בהתבוננות נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים, מאמץ, תשומת לב וריכוז נכונים. במילה נכון הכוונה היא לאופן שתואם את הנסיבות המשתנות כל הזמן. ארבע האמיתות התגלגלו כתורה שבעל-פה במשך 400 שנה לערך ורק אז עלו על הכתב. 100 או 200 שנים אחרי שהתורה עלתה על הכתב התחילו להישמע גם ביקורות בתוך זרם חדש ששמו מהאיינה. הזרם העלה ספקות ביחס לרעיון המושגים. מצד אחד, ניצבת הטענה שיתר ההמשגה מתעתע בתודעה, וכדי לשחרר את התודעה צריך להכיר בתעתועים האלה, ומצד שני ניצבים המושגים סבל ושחרור, מושגים שאפילו מגדירים יעד חדש שיש להשיג ובכך יוצרים פרדוקס: תורה שרוצה להימנע מהסבל, מייצרת יעד שאם לא נשיג ניוותר בסבל הקיומי. מאפיינים מסוימים של זרם המהאיינה, הריקות והחמלה, הגיעו לסין. הריקות היא הרעיון שגם דברים בעולם וגם מושגים בעולם נעדרים קיום עצמי. החמלה קשורה להתהוות הגומלין, כלומר הקשר בין הדברים, משום שאין קיום עצמי מוחלט וקבוע. הריקות והחמלה הם יסודות אימון פילוסופיים ומעשיים שמאפיינים את המהאינה. כשעקרונות אלה הגיעו לסין הם פגשו מבחר גדול של רעיונות פילוסופיים ומדיניים, משום שהתרבות הסינית היא תרבות מפותחת בת אלפי שנים. אחד המפגשים הוא עם הדאו. למדנו שהדאו מגוון ובו זרמים רבים ושורשיו החלו במקביל לתקופת חייו של בודהה. הדאו נמצא בכל, לכן אי אפשר להגדירו, משום שכל הגדרה תוציא ממנו רעיונות ויישים מסוימים. הדאו יוצר את העולם באי-עשייה, כלומר בספונטניות ולא בכוונת מכוון. הדאו אינו מכוון לבטלנות אלא לאי-התערבות במהלך הטבעי של הדברים כפי שהם מתנהלים בטבע. העיוורון האנושי לחוקי הדאו וגם הנטייה של האדם להמשיג, דומים לרעיונות של האדם שהתפתחו בזרם המהאיינה. אי אפשר להבין את צמיחת הצ'אן, הזן בסין ללא היכרות עם הדאו, משום שהזיווג של הדאו עם הרעיונות והפרקטיקה של זרם המהאיינה הוא שהוליד את זרם הצ'אן בסין. תודה רבה לך על פרק שני בסדרה המשותפת, פרופ' אמריטוס יעקב רז, מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר ומרצה בנושאים זן בוהיזם ותרבות יפן, ומנחה קבוצות מדיטציה. תודה לאביטל שוסהיים-כהן תחקירנית הסדרה, אלעד זוהר טכנאי השידור, תודה לירדן מרציאנו שהביאה את התכנית לשידור אליכם, תודה לכן ולכם המאזינות והמאזינים של המעבדה. האזינו לנו גם ביישומון כאן, בו תוכלו למצוא את כל תכניות רשת כאן תרבות, תוכלו להאזין לשידור החי, ובכלל לעקוב אחרינו. אני גיל מרקוביץ', נשתמע

See omnystudio.com/listener for privacy information.