רא"ל דוד (דדו) אלעזר - ניצחון הקיום - פרק מיוחד ליום השואה

רוח ולחימה

בפרק זה שאלנו את השאלה מהו ניצחון על פי עם ישראל?
איך לאורך ההיסטוריה הסתכלנו על הקרבות בהם השתתפנו?
ועשינו זאת באמצעות הנאום של רא"ל דוד (דדו) אלעזר הרמטכ"ל ה-9 של צה"ל ביום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות המובא לכם כאן במלואו:
נאום הרמטכ"ל רא"ל דוד (דדו) אלעזר ביום השואה, 1973
אנו נאספים היום בקיבוץ הנושא את שמם של לוחמי הגטאות. במלאות שלושים שנה למרד גטו ורשה ובמלאות עשרים וחמש שנה לתקומת ישראל. לזכור ולהזכיר את המורדים ההם, לעמוד דום לכבוד הלוחמים - בניו של העם היהודי שקידשו את ישראל בקרב הנואש על אדמת נכר. אנו עומדים כאן, במקום הזה, ליד מוזיאון האוצר בין כתליו את זכר השואה והמרד כדי לעורר את חשבון הנפש של דורנו דור החורבן וההתקופה.

אנחנו למודי תלאות יסודיים, לא ידענו דור אשר בו לא נדרש דמם של יהודים. אשר בו לא הופלה עמנו כנחות שבעמים. מאז חורבן הבית, עונה העם הזה בעבדות, במסעי צלב, באינקויזיציות, בפוגרומים, בגזרות ובעלילות דם. אבל השואה הייתה הנוראה שבכל האסונות, המחרידה והבלתי נתפסת שבהם.
הייתה זו השמדה שיטתית ומדעית של העם היהודי, לא רק הרוצחים עצמם אשמים בה, אלא כל אלה שבמשך הדורות טיפחו את שנאת היהודים. אנשי הרוח, כביכול: פילוסופים, מדינאים ומדענים. והעולם עמד מנגד ושתק.

אנשים, אשר ראו עצמם כמשחררי עמים עקדו אותנו על מזבחיהם. אנשים, אשר חשבו עצמם כנביאי חירות האדם, הועידו לנו בתי כלא ומחנות ריכוז. במשך אלפי שנים לא היינו עם אשר ידע אושר ושלווה. צמחנו מן האסונות שפקדו אותנו. מעולם לא נשאנו עינינו לניצחונות לשם דיכוי וכיבוש. תכלית מלחמתנו בכל המאבקים הייתה תמיד העמידה על הנפש, ועצם קיומינו היווה את הניצחון. לכו אל ספרי החללים, הם רבים יותר מן הספרים המהללים את הניצחנות. אנחנו עם אשר האנדרטאות שהקים לא היו אף פעם אנדרטאות ניצחון. על האנדרטאות שלנו חקוקים שמות הנופלים. אצל עמים אחרים תמצאו שערי ניצחון ואילו סמלי הגבורה שלנו הם דווקא מצדה, תל-חי וגטו ורשה - מקומות בהם אמנם הפסדנו בקרב, אבל ניצחנו במלחמת קיומו של העם. שרשרת היסטורית רצופה של עמידה יהודית על הנפש, נמשכת בנאומו של אלעזר בן-יאיר במצדה. דרך פסוקו האחרון של טרומפלדור ועד פקודת-היום האחרונה של מרדכי אנילביץ', כשם שעמדו לוחמי מצדה כאחרונים בחומה, כך עמדו מורדי הגיטאות על חומותיו ההרוסות של העם היהודי באירופה.

חמש שנים מבדילות בין שנת 1943 לשנת 1948, בין מרד הגטאות לקרבות השחרור בארץ-ישראל. חמש שנים בחיי עם עתיק, אשר עמד בכל המטות והמוראים ולא נכנע, חמש שנים בלבד מפרידות בין הנורא באסונות שידע עמנו לבין הנפלא בנצחונות.

כאשר עמדה צביה לובטקין לפני אנשי הפלמ"ח בחולות קיסריה וסיפרה את סיפורו של גטו ורשה, הרגשנו בוודאות שאנחנו שייכים לאותה חבורת לוחמים, בנים לאותו עם, הלוחמים אותה מלחמה. באותה עת היינו מוכנים בכל נפשנו וכל מעוזנו לצאת ולצנוח אל העבר ההוא, אל מחנות המוות, אל תחנות הרכבת, אל לב הגטאות, אל יערות הפרטיזנים, ואל מסילות הברזל אשר הובילו את עמנו אל הטבח. אבל היינו זקוקים לעזרתם של אחרים, למסוסיהם ולתכניותיהם, היינו תלויים בחסדם של אחרים, אין אנו יודעים על מה ולמה נרצחו המיליונים האלה בעת ליקוי המאורות, בהסתלק ההשגחה. אחת אנו יודעים: הם הומתו בכל המותות המשונים משום שהיו גולים, משום שהיו השונים, משום שהיו החלשים ומשום שלא הייתה מדינת ישראל בימים הרעים ההם. לכן פועמת בנו היום התחושה שהכוח הוא הכרחי. לכן נשבענו להיות חזקים וחמושים, לכן החלטנו לא לסמוך על חסדי יריבים ולא להתנות את זכות קיומנו להסכמת אחרים.

דורנו ידע צער ודמעות. שכלנו בקרבות השחרור והתקומה את מיטב רעינו, בנים ובנות, שנפלו בכל מערכות ארץ-ישראל. דורנו ידע אימה, רצח ואת העמידה על הדם. למדנו לקח. לכן אנו מעלים את מחיר חיינו בעולם עוין וחסר רחמים, לכן אנו גאים כל-כך בחירותינו ונכונים להגן עליה. זכינו לתקופה בה אנו רואים את תקומתו של עם ישראל, תקופה בה יש לעם ישראל הכוח החדש והרוח הישנה, העוצמה המודרנית לשלום והקנאות העתיקה כדי להתקיים.

אנחנו עם שוחר שלום אשר אינו רוצה במלחמה. אבל כל הקורא אותנו אל הקרב, ימצא בנו אויב קשה עורף. לפיד חירותנו הנישא בידינו היום, הוצת מן האש אשר שרפה את הגולה, מעין תפילה של ורשה היהודית. אנו שואבים את כוחנו מכל דורות ישראל וגם מן המרד הבודד הנואש ההוא. אנו יורשים את ההיסטוריה שלנו, את כולה: את החרפה והקלון, התהילה והגאווה. אנו בני דור אשר בחייו חברו יחדיו השיח על העם היהודי שנהרג ומגילת העצמאות המבשרת את תחילתו. אנו,