תומר דבורה – 7#

ספר תומר דבורה - הרב אורי שרקי

למדנו בעמוד קודם (יד) מה המשמעות של לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ באלוהות. שלמרות שהאדם לא חזר בתשובה, חרון האף, הזעם האלוהי הניתך על האדם החוטא - יש לו גבול, באיזשהו שלב זה מפסיק. כעת נעסוק במידה זו מצד האדם

וְזוֹ מִדָּה רְאוּיָה לְאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ עַל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ שֶׁהוּא רַשַּׁאי לְהוֹכִיחַ בְּיִסּוּרִים אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ אֶת בָּנָיו וְהֵם מִתְיַסְּרִים לֹא מִפְּנֵי זֶה יַרְבֶּה תּוֹכַחְתּוֹ וְלֹא יַחֲזִיק כַּעֲסוֹ אֲפִלּוּ שֶּׁכָּעַס אֶלָּא יְבַטְּלֶנּוּ וְלֹא יַחֲזִיק לָעַד אַפּוֹ, גַם אִם אַף הוּא הַמֻּתָּר לָאָדָם כְּעֵין שֶׁפֵּרְשׁוּ כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ וְגוֹ' וּפֵרְשׁוּ מַה הִיא הַשִּׂנְאָה הַזֹּאת שֶׁרָאָה אוֹתוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה וְהוּא יָחִיד אֵינוֹ יָכוֹל לְהָעִיד וְשֹׂנֵא אוֹתוֹ עַל דְּבַר עֲבֵרָה וַאֲפִלּוּ הָכִי אָמְרָה תּוֹרָה עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ שְׁבוֹק יָת דִּבְלִבָּךְ אֶלָּא מִצְוָה לְקָרֵב אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה אוּלַי יוֹעִיל בְּדֶרֶךְ זוֹ וְהַיְנוּ מַמָּשׁ מִדָּה זוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ:

להוכיח - אין הכוונה בדיבורים בלבד אלא אף ביסורים ממש, סתם כך לכעוס זה לא מידה טובה אלא מידה רעה ולפעמים לא ראוי או אסור לייסר את חברו.אך פה מדובר על האופן המותר - גם בתוך האופן המותר יש גבול לשנאה

אם יש 2 עדים שראו אדם עובר עברה - יכולים לקחת אותו לבית דין ולהעיד נגדו. אך לעד יחיד אסור להעיד מכיוון שזו לשון הרע שהרי על פי עד אחד בית דין לא יכול לעשות כלום ולכן כל מה שנשאר לאותו עד היא הידיעה שאיש זה עובר עבירה ולא מקבל ממנו תוכחה ולכן לכאורה לפי ההלכה מותר לשנוא אותו.

ועל זה נאמר כי תראה חמור שונאך. אם ראה אדם חמור שונאו רובץ - יש לעזור לו. הגמרא אומרת שזאת על מנת לכוף את יצרו. יש בזה אמנם גם צד של צער בעלי חיים, אך אם רואה גם את חמור אוהבו רובץ וגם את חמור שונאו רובץ - צריך להקדים את הטיפול בשונא קודם כדי לכוף את יצרו.

כאן נשאלת השאלה מדוע יש לכוף את היצר - הרי שנאה זו לא מצד יצר הרע אלא זו שנאה מתורת כנ"ל? אלא אומרים בעלי התוספות - לא הותרה שנאה גמורה. ואם השונא יראה שאני לא עוזר לו - הוא מצדו יבין למה וישנא אותי יותר. זה יביא לכך שאף אני אשנא אותו יותר ואז מגיעים לידי שנאה גמורה שזאת לא התירה התורה.

שנאה מסוימת בלבד הותרה מצד העברה ואי קבלת התוכחה, וזה המקרה הנדון כאן. שנאה שכזו מותרת מצד תפקידה החינוכי להרגיל את האדם להיות בעל רגישות לעבירה. וזו אינה שנאה גמורה אלא פגימה בשלימות האהבה כמאמר התורה וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה … ויַַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנואָּה לֵאָה. בתחילה משווה התורה את אהבת לאה אל מול אהבת רחל ודבר זה מראה לנו שאת לאה הוא אוהב אז למה אח"כ הכתוב אומר ששנואה היא? אלא שנואה הכוונה אהובה אך פחות. וזו משמעות השנאה עליה דברה התורה. להבדיל - מה שמכונה בשפת היומיום שלנו בשם שנאה - זאת לא התירה התורה. דבר זה בלשון התנך נקרא בשם הפועל לשנא הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְהוָה אֶשְׂנָא (תהלים קלט).

ולכן על מנת לא להגיע לרמת שנאה כזו - על האדם לכוף את יצרו

בתשובות מהר"ם מלובלין הוא אומר שכל הדין הזה אינו רלוונטי בימינו בגלל שר' עקיבא אמר תָּמֵהַּ אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ. לכן למרות שנתתי תוכחה יכול להיות שלא קיימתי את התוכחה כראוי ולכן עדיין ההיתר לשנוא לא קיים. אז למרות שהעבריין קיבל תוכחה ולא רצה לשמוע אין היתר לשנאה כלל.

אך פה הובא המקרה של לא החזיק לעד אפו מצד האדם לגבי שנאה שמותר מעיקרה לשנוא ואף על פי כן התורה אמרה לך להתגבר. וזה נקרא לא החזיק לעד אפו

אגב: רובץ מסביר הרציה - צבור זה ר"ת צדיקים בינונים ורשעים. בשם האר"י זל. ואמרו (אבות) אל תפרוש מן הצבו"ר, אל תפרוש מצדיקים בינונים ורשעים. אבל היה מקום לחשוב שאל תפרוש מן הצבור זה רק אם כך הסדר שהצדיקים הם בראש ורק אחריהם באים הבינונים והרשעים. רוב"ץ הוא מצב שהרשעים בראש והסדר הפוך רשעים בינונים וצדיקים - היה מקום לחשוב ש"חמור שונאך רובץ" כלומר בגלל החומר השנוא עליך האדם הגיע להיות שנוא אז אולי "וחדלת מעזוב לו"? אלא לא - עזוב תעזוב עמו, בכל זאת אל תפרוש מן הצבור

אָמְרָה תּוֹרָה עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ שְׁבוֹק יָת דִּבְלִבָּךְ עזוב מה שבלבך

Support the show