פרק 46- הסכסוכים בקווקז- חלק ד'- נגורנו- קרבאך- הצלב מול הסהר- סלע מחלוקת מדמם ועמוק

העולם הגדול עם אורי הראל

בחלקים הקודמים של הפרק דיברתי על מדינות הקווקז, על דתות ושליטה אסטרטגית, כלכלה וצבא.

בפרק הזה אדבר על הסכסוך הכי חם כרגע בקווקז, הסכסוך בחבל נגורנו- קרבאך בין ארמניה לאזרבייג'ן, אזור המעיד היטב על התסבוכת האתנית של הקווקז ונפיצותה. בשנה האחרונה נראה שהסכסוך מעט "נרגע" אך הוא עדיין לוהט ומבעבע מתחת לפני השטח.

למה האזור חשוב כל- כך לשני הצדדים עד ששתי מלחמות פרצו בעקבות הסכסוך עליו?

למה גם האזור הזה הוא "זירת התגוששות" בין רוסיה לטורקיה?

איך ישראל קשורה לסכסוך ובאיזה צד היא תומכת?

איך הגיבו שני מנהיגי המדינות בעקבות המלחמה האחרונה?

מה ייחודו של דגל האזור?

על כל השאלות הללו ועוד רבות אחרות בפרק המוקדש לסכסוך הנפיץ.

והכי חשוב לזכור- במלחמות כולם מפסידים. אין צד מנצח. בני- אדם נהרגים ונפצעים, בגוף ובנפש, ילדים חווים טראומות שילוו אותם עשרות שנים, תשתיות נהרסות, מבנים נחרבים, בתים שאנשים טיפחו בהם את חייהם הופכים לעיי חורבות. אז אל תנסו את זה בבית.

להאזנה רציפה וברורה בצורה מיטבית, אני ממליץ להאזין לחלקי הפרק לפי הסדר.

בתמונה: דגל נגורנו קרבאך.

Image by jorono from Pixabay

Music by audionautix.com

וכמחווה מכל הלב למאות אלפי כבדי- השמיעה בארץ, להלן תמלול מלא של הפרק.

שלום מאזינות יקרות, מאזינים יקרים, וברוכים הבאים לפודקאסט "העולם הגדול", פודקאסט שמביא אליכם עד האוזניים ומעבר להן את המקומות המרתקים בעולם, חוויות מסעירות, תרבויות רחוקות, גיאופוליטיקה, היסטוריה, אישים מרתקים ועוד ועוד. והפעם הפרק "הסכסוכים בקווקז- חלק ד'- נגורנו- קרבאך- הצלב מול הסהר- סלע מחלוקת מדמם ועמוק". הפרק לו רבים מכם המתינו בציפייה רבה, הפרק הכי אקטואלי של הסכסוכים בקווקז. אז אם אתם בדיוק תולים כביסה, נוסעים ברכב, רצים, הולכים- לא חשוב איפה ומה- תאזינו היטב שלא תגידו אח"כ לא ידענו, לא מכירים את נגורנו- קרבאך, איפה זה, מה יש שם וכו'.

להאזנה רציפה וברורה בצורה מיטבית, אני ממליץ להאזין לחלקי הפרק לפי הסדר. אבל לפני שנתחיל, מוזיקה דרמטית לפרק דרמטי. קטע מוזיקלי מקסים ביותר לדעתי. לקצב פעימות הלב. אז שימו לב.

(פאוזה מוזיקלית)

שוב שלום. אני מקליט את הפרק הזה ב- 27 בינואר 2022. התאריך המדויק בדר"כ לא חשוב בפודקאסט הזה אבל כשמדובר בסכסוך עם עצימות כל כך גבוהה כמו הסכסוך שעליו אדבר הפעם, האקטואליה גוברת ולתאריך יש משמעות רבה. מי יודע, אולי למחרת ההקלטה שאני עושה כרגע, הסכסוך שוב יסלים, חלילה?

ואת הפרק הזה אני רוצה להתחיל בשאלה שדרוש לה קצת ריכוז. שימו לב היטב והסכיתו. איזו מדינה היא זו (נקרא לה מדינה א') עם שטח קטן וכמות אוכלוסייה מצומצמת יחסית, שחוותה במאה ה-20 שואה נוראית, שחוששת מפני האיסלם שמקיף אותה, ומנהלת סכסוך טריטוריאלי עקוב- מדם בן מאות שנים עם שכנתה ממזרח (נקרא לה מדינה ב'), אשר טוענת מצידה (מדינה ב', כן) שאותה מדינה (מדינה א') מפגיזה אותה בטילים ובאגרסיביות- יתר, ושהשטח המדובר בכלל שייך לה באופן היסטורי (שייך למדינה ב', כן) למרות שרוב האוכלוסייה שייכת לאותה מדינה א'? אז מי זו אותה מדינה א'? אני יודע מה אתם כנראה חושבים. שמדינה א' היא בטח ישראל. בהקשר אחר אולי התשובה נכונה אבל הפעם התשובה היא ארמניה. זוכרים, אנחנו בקווקז. והשכנה ממזרח, מדינה ב', היא אזרבייג'ן. והקישור הזה עם ישראל, אינו מקרי. ולכן די ברור לארמנים שישראל, עם נסיבות היסטוריות, דתיות, דמוגרפיות וטריטוריאליות דומות, תתמוך בהם בסכסוך הגדול מול האזרים, ולא תתמוך באזרים ובני בריתם, הטורקים. אך לא כך הוא הדבר. אבל לקשר של ישראל לסכסוך עוד נגיע בהמשך. נתחיל בסיבה העיקרית לסכסוך בין שתי המדינות, המאבק על השליטה בחבל נגורנו- קרבאך.

נגורנו- קרבאך הוא אזור המעיד היטב על התסבוכת האתנית של הקווקז ונפיצותה. נכון להיום, שנת 2022, זהו הסכסוך העמוק והנפיץ ביותר בקווקז. נגורנו- קרבאך הוא שטח הררי ומיוער ברובו, גרים בו כ- 150 אלף תושבים בשטח של כ- 4400 קמ"ר שהם כחמישית משטח מדינת ישראל. האזור החליף כמה ידיים במהלך ההיסטוריה אבל רשמית, האזור מהווה כרגע רפובליקה באזרבייג'ן, שהיא מדינה מוסלמית- שיעית, אבל רובו (כתשעים וחמישה אחוזים כיום) מאוכלס בארמנים נוצרים שגרים שם עוד מתקופת האימפריה הארמנית, בעוד שרק כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה הם אזרים מוסלמים. כך שרשמית זהו שטח אזרי אבל בפועל הוא ישות מדינית עצמאית שהתנתקה מאזרבייג'ן. הסכסוך באזור ארוך- ימים ומדמם עד ימינו, פצע עמוק בלב הקווקז. אפילו על שם האזור אין הסכמה ותמימות- דעים. הארמנים קוראים לו "ארצאך", שם עם מקורות ארמנים היסטוריים, והאזרים, כמו רוב העולם, קוראים לו "נגורנו קרבאך", שם עם קונוטציה רוסית- טורקית- פרסית, "נגורנו" היא רמה הררית, "גורה" משמעותו רכס הרים ברוסית (כמו בשפות הסלביות האחרות), ו"קרבאך"- משמעותו "גן שחור". כלומר, גן שחור ברמה הררית.

האזור חשוב מאד לארמנים מסיבות אסטרטגיות, דתיות ולאומיות. לא רק שכאמור, רוב האזור מאוכלס בארמנים נוצרים, אלא שיש כאן גם מנזרים ארמניים וכנסיות חשובות מאד והיסטוריות לעם הארמני. ובנוסף, כשהאזור בשליטה אזרית, דרום ארמניה נשאר כמסדרון צר וחשוף לאוכלוסייה מוסלמית ולשתי מדינות מוסלמיות- שיעיות, אזרבייג'ן מצד אחד ואירן מצד שני. להוסיף לזה גם את העובדה שאזרבייג'ן נחשבת מדינה מקורבת מאד לטורקיה והעם האזרי הוא במוצאו ממקור טורקי. והטורקים הרי טבחו בכמיליון וחצי ארמנים בזמן מלחמת העולם השנייה בג'נוסייד הראשון במאה ה- 20- "שואת הארמנים". למעשה, הארמנים מתמקדים במאבקם נגד האזרים בכיבוש ובשליטה של נגורנו קרבאך, אבל במקביל מנסים לשלוט, ולרוב מצליחים לשלוט, גם במחוזות אחרים בשטח אזרבייג'ן הסמוכים לנגרונו קרבאך, מחוזות שבהם יש רוב ארמני.

האזור חשוב מאד גם לאזרים. מעבר לשטח הטריטוריאלי, שמהווה חלק אינטגראלי מהמדינה, האזרים מעוניינים בשליטה אזורית גדולה ככל הניתן בקווקז, כמובן, בעידודה הפעיל של טורקיה, ולא מוכנים לוותר על האזור ועל האינטרסים שלהם לארמנים שנואי- נפשם עשרות בשנים. וכן, ניחשתם נכונה- לאזור יש גם חשיבות כלכלית עבור האזרים. בנגורנו קרבאך ישנם כמה מכרות של זהב ונחושת הנמצאים באדמתה, ומידי שנה מפיקים שם טונות של זהב טהור. בנגורנו קרבאך גם עוברים כמה נהרות חשובים, והאזרים מפיקים מהם אנרגיה הידרואלקטרית.

ניצני הסכסוך בחבל נגורנו- קרבאך החלו עוד בשנת 1918, כששתי המדינות הפכו לרפובליקות עצמאיות עד 1920. בשנתיים אלה נאבקו שתי המדינות אחת בשנייה על שליטה בכמה אזורים, בין היתר באזור נגורנו- קרבאך, במה שזכה לשם "מלחמת אזרבייג'ן- ארמניה". עם הכיבוש הסובייטי של ברה"מ ב- 1920 הוחלט שהשטח יסופח תחת אוטונומיה אזרית מסיבות פוליטיות- מדיניות של קברניטי ברה"מ. לארמנים לא היו כאן הרבה ברירות והרוחות נרגעו בזמן שהשליט הסובייטי שלט באזור הקווקז ללא מצרים. גם ארמניה וגם אזרבייג'ן היו רפובליקות סובייטיות סוציאליסטיות בתוך ברה"מ. בפברואר 1988 החליט הפרלמנט של המובלעת האזרית נגורנו- קרבאך, שמייצג את הרוב הארמני של החבל, לפרוש מאזרבייג'ן. הודעת הפרישה הייתה כמעט סמלית באופן מעשי, כי אזרבייג'ן עצמה הייתה תחת שליטה מוחלטת של ברה"מ, והכוחות הסובייטית שמרו היטב באותה עת שהמאבק לא יגלוש לפסים אלימים. אבל אז החלה תסיסה אתנית ולאומית בחבל וגם במקומות רבים ברחבי שתי המדינות באותה שנה. התחושות גם בארמניה וגם באזרבייג'ן היו שברה"מ עומדת לקרוס בקרוב, או, במילים אחרות, האזור יהפוך ל- "גן ילדים ללא גננת"- זוכרים?- הגננת, ברה"מ לצורך העניין, עומדת לעזוב בקרוב מאד את גן- הילדים, שהוא חבל נגורנו קרבאך, וזה הזמן של כל צד להפגין שרירים ולחשוף שיניים לפני שיהיה מאוחר מידי. המתח הגואה החל להתפרץ לאלימות פיזית ול"מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה" בתחילת שנת 1990. בבאקו, בירת אזרבייג'ן, נערך פוגרום נגד המיעוט הארמני בעיר. מאות רבות של ארמנים הוכו, הוברחו וכ- 90 מהם אף נרצחו. מכאן המצב החל להסלים יותר ויותר והחבל נכנס לתקופת מלחמה איומה ונוראה שאף החריפה כשבשנת 1991 התפרקה ברה"מ ו"הגננת הוותיקה פרשה סופית". המלחמה נמשכה ביתר- שאת. הפגזות מסיביות הדדיות, אזרחים רבים נהרגים, תינוקות, ילדים, נשים, חיילים משני הצדדים, מעשי טבח איומים, מה לא היה שם. בחודש מאי שנת 1994 נכנס לתוקפו הסכם הפסקת- אש בין הצדדים בבישקק, בירת קירגיזסטן, לאחר 6 שנים של עימות וארבע שנות מלחמה. המנצחת במלחמה, אם ניתן לכנות זאת ניצחון, הייתה ארמניה, שהצליחה לשמור על השטחים שכבשה וגם על רוב ארמני מוצק בחבל, ולנהל מירוואן, בירתה, את ענייני החבל הכלכליים והפוליטיים בשנים הבאות בעזרת בדלנים ארמנים בחבל עצמו. האזרים המותשים שמחו לסיים את המלחמה אחרי שהבינו שהארמנים מסוגלים להגיע כמעט ללא הפרעה עד לבירתם, באקו. מצב האזרים היה רע. "באקו, באקו ואף- אחד לא אזר- בייג'ן"...

המלחמה הותירה כ- 6,000 הרוגים וכ- 20,000 פצועים בצד הארמני. ויותר מ- 20,000 הרוגים וכ- 50,000 פצועים בצד האזרי, פלוס עוד כ- 25,000 הרוגים שהיו שכירי- חרב טורקים, צ'צ'נים ואוקראינים שתמכו ועזרו לאזרים. בנוסף, יותר ממיליון איש משתי המדינות איבדו את בתיהם והפכו לפליטים. הפסקת האש והסטטוס קוו בחבל נותרו על כנם ללא הסכם שלום בין 2 המדינות. "ותשקוט הארץ 22 שנים" למרות שכמובן שהמתח היה נוכח שם, מעל ומתחת לפני השטח, כל הזמן. עד שבחודש אפריל שנת 2016 הסכסוך גאה ורתח שנית. במשך ארבעה ימים הלחימה הלכה והתגברה, הסלימה וגרמה להרג של מאות חיילים ואזרחים, לנזק רב ולאלפי חסרי- בית. וודאי תשאלו, מה קרה שם? כמובן שהדעות חלוקות. תלוי את מי שואלים. הארמנים טענו שהאזרים תקפו וירו נשק קל ופגזי טנקים ללא סיבה נראית לעין על ריכוזי אזרחים ארמנים הגרים בחבל. האזרים מצידם טוענים שהארמנים הם אלה שהתגרו ראשונים וירו, והצבא האזרי נאלץ להשיב מלחמה שערה ולהגן על עצמם מפני "התקפות ארמניות רצחניות על אזורים אזרחיים" כדבריהם. ממבט מקיף ניתן לראות שלפי פריסת הכוחות האזרים בשטח, התחמושת הרבה שהוצבה, כמות הטנקים, כוחות האוויר הרבים, וגם מליציות מוסלמיות שמקורן מחוץ לאזרבייג'ן, ארבעת ימי הלחימה היוו פעולות צבאיות מתוכננות של האזרים נגד האוכלוסייה הארמנית בחבל במטרה לנסות לגרום לארמנים לסגת משטח החבל ואז ליישב את האזור באזרחים אזרים, מה שנקרא "לקבוע עובדות אזרחיות בעזרת כוח צבאי". כל צד טען שהוא ניצח. בפועל, כל צד ויתר על שטח קטן והסטטוס- קוו חזר להישמר. ותשקוט הארץ ארבע שנים.

חודש יולי שנת 2020. העולם כולו עסוק בבלימת מגפת הקורונה. האזור שוב התחמם והמתיחות צפה מעל לפני השטח בעוצמה רבה בין 2 המדינות לאחר התנגשות צבאית בין שתי המדינות שהובילה להרג ארבעה חיילים אזרים. בחודש ספטמבר המתיחות הרבה התלקחה למתקפה ארטילרית קרקעית ואווירית של צבא אזרבייג'ן והארמנים הגיבו בהשמדת מסוקים וטנקים אזרים. מלחמה נוספת הוכרזה, "מלחמת נגורנו קרבאך השנייה".

בשתי המדינות געשו היצרים והוכרז מיד מצב חירום לאחר חידוש ההתנגשויות הצבאיות בין חיילים ארמנים לחיילים אזרים באזור נגורנו קרבאך. המתח עלה וגאה. ושוב, אותו סיפור, ירי הדדי בין שני צבאות, הפגזות ארטילריה קרקעית על אזרחים, הפצצות מן האוויר על מבנים, כנסיות, מנזרים, מסגדים. וכמובן, האזרחים, תושבי האזור, הם הקורבנות הראשיים.

לצד הלוחמים האזרים, הגיעו לאזורי הלחימות גם אלפי שכירי- חרב ממדינות מוסלמיות כמו טורקיה, לוב וסוריה. במהלך הלחימה נכנס לתמונה כלי- נשק שפעל לטובת האזרים. מזל"טים קטלניים בשם "הארופ" של התעשייה האווירית, נשק מתוחכם מאד, של צה"ל, שלנו, שמסוגל לאתר מטרות ולהתרסק עליהן כשהן לא מצפות לכך. המזל"טים חשפו לוחמים ארמנים במסתורים או בתוך רכבים, במשאיות או במשוריינים, הרגו ופצעו רבים מאד. עד כמה הנשק הישראלי היה משמעותי ו"שובר שוויון" ברמה המערכתית במלחמה? כנראה שאכן היה משמעותי. אבל עד כמה משמעותי לא ניתן בדיוק לדעת כי במלחמה הסתובבו גם כלי- לחימה רבים אחראים, תחמושת וכלי- לחימה רוסיים, אמריקניים וטורקיים, תוקפים מן האוויר ומן היבשה. אבל כמובן שלעזרה הצבאית הישראלית לטובת אזרבייג'ן יש משמעותית פוליטית רבה, ועקב כך היחסים ביננו לבין ארמניה הורעו מאד עד שבמהלך חודש אוקטובר החזיר משרד החוץ הארמני את השגריר בישראל חזרה להתייעצויות בירוואן.

אך "הקש ששבר את גב הגמל" הארמני במלחמה היה הכיבוש האזרי של העיר שושה, העיר השנייה בגודלה בחבל, עיר אסטרטגית, נמצאת בגובה ממוצע של כ- 1600 מטרים מעל פני הים, שחולשת על פני שטח רב של הרים ויערות, ובה כנסיות חשובות מאד לארמנים. שושה מהווה את סמלה של ארצאך, ועם ירידת הדגל הארמני מהמצודה שלה, יחד עם מסדרון צבאי כירורגי באזור העיר שביצעו האזרים, הגיעה לסיומה תקופה ארוכה של מאות שנות נצרות ארמנית בעיר. כי מי ששולט בעיר שושה שולט למעשה בחבל כולו. יחד עם מפלות ארמניות נוספות במלחמה, חלקן טקטיות וחלקן אסטרטגיות, הצבא הארמני נאלץ לסגת ממרבית שטחיו בחבל נגורנו- קרבאך ולהודות בכישלונו במלחמה במהלך חודש נובמבר 2020, כשישה שבועות לאחר שהחלה. בנסיגתם מהשטחים ובתסכולם כי רב, הארמנים הפגיזו ערים וכפרים אזרים וגרמו למאות הרוגים ולנזק רב. המלחמה האיומה גרמה לכ- 7000 אבדות בנפש, כ- 4000 מהם מהצד הארמני וכ- 3000 מהצד האזרי- טורקי- סורי. ואסור לשכוח שבנוסף לאלפי פצועים בגוף ובנפש, נעדרים ושבויים, המלחמה גרמה לאסון הומניטארי אזורי של עשרות אלפי פליטים. לפי עדויות של נציגי זכויות האדם שהוצבו באזור, כמחצית מתושבי החבל- כ- 70,000 בני- אדם, הפכו לפליטים חסרי- בית תוך כשלושה שבועות מתחילת הלחימה, נתון שלדעתי מסביר יותר מהכל עד כמה הכאוס שרר באזור ועד כמה ההרס היה מחריד.

במלחמות אין צודק וטועה. אין גם צד מנצח. כולם מפסידים. בני- אדם נהרגים ונפצעים, בגוף ובנפש, ילדים חווים טראומות שילוו אותם עשרות שנים, תשתיות נהרסות, מבנים נחרבים, בתים שאנשים טיפחו בהם את חייהם הופכים לעיי חורבות.

המלחמה הסתיימה. "הסכם הפסקת האש של נגורנו קרבאך" נחתם בידי נשיא אזרבייג'ן, ראש ממשלת ארמניה ו, שימו לב, נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. כן, המעצמה לשעבר שרואה עצמה גם המעצמה לשעתיד. לרוסיה היה חשוב מאד לשמש מתווכת ראשית בהסכם הפסקת האש משתי סיבות. לחזק עוד יותר את השפעתה האזורית, ותוך כדי, גם לדחוק את רגלה של טורקיה מכך.

תנאי ההסכם היו, בין היתר, מֵעֵבֶר לשביתת נשק הדדית, גם החלפת שבויי מלחמה והרוגים, כמו גם הסגת הארמנים, חיילים ואזרחים, מכשלושת- רבעי שטחי נגורנו קרבאך וכן הצבת כוח שמירת שלום רוסי למשך כחמש שנים בשטחים שנשארו בשליטה ארמנית. וגם, שוב שימו לב, כוחות צבא טורקיים יעזרו בשמירת הפסקת האש, אולי כדי להשפיל עוד יותר את הארמנים ולהקשות עליהם את המעברים באזור ובאזורים הסמוכים לחבל. המטרה הרשמית הייתה כמובן רגיעה בין הכוחות הלוחמים וניסיון להפחית את הלהבות ולסיים את הלחימה.

אבל רגע... באותו זמן בחבל הציתו באש אזרחים וחיילים אזריים כפרים ומבנים ארמנים כנקמה. במקביל, ארמנים רבים הציתו בתים בכפרים שלהם ברגע שהבינו שהכפרים יעברו לאזרים. תשמישי קדושה ארמנים, נכסי צאן ברזל עתיקים, הועברו בידי חיילים ואזרחים ארמנים מכנסיות וממנזרים בנגורנו קרבאך למקלט בעיר הבירה, ירוואן, לראשונה אחרי קרוב לאלף שנים, מחשש שיפלו לידיים מוסלמיות עוינות. אתם בטח זוכרים מהפרק השני של "הסכסוכים בקווקז" שארמניה היא המדינה הראשונה בעולם שעברה רשמית ובמלואה לחיק הנצרות בשנת 301 לספירה. אז קל להבין שיש כאן, לאותם חפצים עתיקים שהועברו, חשיבות היסטורית רבה של שימור, אפילו מעבר לחשיבות הנוצרית עצמה. בנוסף לכך, שטחים ארמנים היסטוריים נלקחו לידיים אזריות- מוסלמיות. לכן רוב העם הארמני ראה בהסכם כניעה מוחלטת של ראש ממשלתם, ניקול פשיניאן. רבים מהארמנים חשו השפלה לאומית. הכעס של הארמנים כלפי ראש ממשלתם היה חד במיוחד וגם אלים. המון זועם ומתוסכל פרץ לבית- הפרלמנט, ניפצו את חלונות המשרדים והיכו את יו"ר הפרלמנט הארמני שנפגע קשות ואושפז בבית החולים. ההמון בזז את מבנה הפרלמנט וביקש למחות ולבכות על החזרת השטחים החשובים כל- כך של ארצאך שלהם, שטחים שמגואלים בדם ארמני ו"ארץ חמדת אבות" שלהם, ומאוחר יותר התברר גם שהיה ניסיון לרצוח את ראש הממשלה ולבצע הפיכה במדינה. אך רוב רובם של הארמנים, גם הלאומנים ביניהם, הבינו עם הזמן שהמשחק הסתיים, game over, ולא ניתן לקבל את החבל חזרה לידיהם. לא מבחינה צבאית ולא מבחינה מדינית, וודאי לא לאחר שהוסדר הסכם הפסקת האש, וכשבשטח כרגע פועלים כוחות שמירת הסדר והשלום. איך הגיב ראש ממשלת ארמניה לאירועים? שימו לב, הוא ניסה להפחית, כביכול, מתחושת התבוסה ולעורר את האחידות והגאווה הלאומית, או לפחות מה שנותר ממנה. "לעולם לא נחשיב את עצמנו כמובסים. זהו תחילתו של עידן האחדות הלאומית והלידה מחדש שלנו".

ומה קרה באזרבייג'ן מיד לאחר חתימת הסכם הפסקת האש? חגיגות ניצחון ספונטניות ברחובות הראשיים ובכיכרות הערים המרכזיות. אזרחים יצאו מבתיהם עם דגלי המדינה, מתחבקים גם עם תושבים שאינם מכירים, שרים בראש חוצות שירי לאום ומפזמים את ההמנון בזמן שמכוניות צופרות והמולה רבה. הוכרז על מצעד ניצחון צבאי במרכז באקו, עיר הבירה, כשחיילים עוברים בסך בשני טורים ובשורה ארוכה מאד וביניהם נמתח דגל המדינה צר וארוך מאד. הנשיא אלייב בנאום ניצחון ובביקורת גלויה על ההנהגה הארמנית שגרמה, לדבריו, לטרגדיה האנושית בנגורנו קרבאך. "העם הארמני לא צריך לפחד מאיתנו, הוא צריך לפחד מהמנהיגות שלו." באותו זמן חגו מטוסי- סילון בשמיים כשמזנבותיהם עשן כחול, אדום וירוק, צבעי הלאום. הוחלט על יום חג שנתי לציון "ההישג והניצחון" כהגדרת האזרים.

תם אך לא נשלם. האזרים חשים שעם חזרת החבל לשליטתם הכמעט מלאה, חזר הסדר והצדק לחבל והם מקבלים מה שהובטח להם ע"י השליטים הקודמים, הסובייטים, עוד בשנת 1920. אך תחושתי היא שהארמנים, הקנאים מאד לאדמתם ולארצם ההיסטורית, לא יוותרו וינסו בדרכים שונות ומשונות להחזיר את החבל לידיהם, או לפחות חלקים גדולים ממנו, תחילה בדרכים דיפלומטיות והסברתיות, בין שגרירים זרים, בקמפיינים דיפלומטיים ברחבי העולם או בלחץ פוליטי מול ראשי מדינות. ואם זה לא יעזור, לדעתי יש סיכוי גבוה שהעם הארמני ידרבן את מנהיגיו וילחץ עליהם לפעול צבאית מול האזרים.

והאמת? אי אפשר שלא להביע חמלה על מצבם. לא רק שלקחו להם את ההר ההיסטורי שלהם, סמל הממלכה הארמנית העתיקה, הר אררט. ומי לקח להם אותו? לא סתם אומה. אותם טורקים מעבר לגבול שטבחו בהם לפני מאה שנים. ועכשיו נלקח מהם חבל ארץ חשוב מאד, כשגם לזה קשורים הטורקים, גם אם באופן עקיף. וגם כאן הם מביטים אל ארץ אבותיהם ממרחק ולא יכולים להיכנס אל רובה מאז הסכם הפסקת האש. לא פלא שארמנים רבים ברחבי העולם חשים תחושת טראומה כאשר הם שומעים את נאומיו הלוחמניים וחסרי- הרגישות של הנשיא הטורקי, ארדואן.

ומה המצב כרגע בחבל נגורנו- קרבאך, כשנה ושלושה חודשים אחרי סיום המלחמה השנייה על החבל? המתיחות קיימת גם היום, ומידי פעם, כמו בחודש נובמבר 2021, היא פורצת אל פני השטח והאלימות גוברת. בחודש זה הארמנים טענו שבירי ארטילרי אזרי נהרגו 15 חיילים מצבאה ו-12 חיילים נפלו בשבי והאזרים מנגד טוענים שהארמנים פתחו בירי נגדם ובצעד הגנתי הם פצעו 2 חיילים ארמנים אך ללא הרוגים. החשש הוא שהקרבות יתחדשו והפסקת האש תתערער. התחושה היא שזהו לא סוף פסוק. גן ילדים ללא גננת כבר אמרתי?

ועכשיו שימו לב לעיצוב הדגל והצבעים של חבל נגורנו קרבאך שאומץ באופן רשמי בשנת 1992 ומעטר את תמונת הפרק הנוכחי. הצבעים זהים לצבעי דגל ארמניה ומסודרים בדיוק באותו סדר. טריקולור המורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים אדום, כחול וצהוב. אבל, בשונה מדגל ארמניה, ועם הרבה מטען רגשי מאחוריו, בצד הימני של הדגל ישנה דוגמא משוננת בצבע לבן המפרידה בין חלקי הדגל, ומסמלת, באופן הברור ביותר, את שבר ההפרדה ממדינת הלאום של העם הארמני. ברגע שהחבל יאוחד עם מדינת הלאום, אם וכאשר, הדגל אמור לאבד מהסמליות שלו. אבל מה שבאמת מעניין כאן, ולדעתי גם ייחודי בעולם, הוא שלמרות שבאופן רשמי החבל שייך כעת לאזרבייג'ן, הדגל משויך למדינה השכנה.

מה עם גיאורגיה, השכנה הקווקזית היחידה של שתיהן, בהקשר לסכסוך? גיאורגיה מעדיפה להציג קו ניטראלי, לפחות מעל לפני השטח. למה? מספר סיבות. אחד מהן היא הרגישות הדתית מול ארמניה, כאמור, שתיהן מדינות אורתודוקסיות, פלוס יחסי השכנות הטובה ביניהן כיום, למרות מלחמות עבר, וגם חשש מלהיכנס לסכסוכי גבול עם אזרבייג'ן ו"להרגיז" את השכנה המוסלמית הרגועה בדר"כ. גיאורגיה חוששת מאד להיקלע לסכסוך ומלחמה עם שכנותיה, וצריך לזכור שלאורך הגבולות עם אזרבייג'ן וארמניה נמצאים פליטים רבים תושבי גיאורגיה בעלי לאומים אזרים וארמנים. וגם, ואולי זו הסיבה המרכזית, גיאורגיה חוששת מאד לסכן את ההכנסות הכלכליות מקו צינור הנפט מאזרבייג'ן לטורקיה, שבו היא מהווה מדינת- אמצע ועליו דובר בחלק השלישי של פרק זה.

מה עם רוסיה ומשטר פוטין בהקשר של המלחמה בנגורנו- קרבאך, ובכלל בהקשר של המדינות בקווקז שאין לרוסיה גבול מדיני איתן? לכאורה, רוסיה ניטרלית ומעל לפני השטח משדרת שהיא מפקחת מרחוק על הקווקז ומעודדת רגיעה באזור. היא בעד סטטוס קוו, "מה שהיה הוא שיהיה". ככה זה כשאתה כבר מאות שנים בעל מעמד עולמי בכיר ושטח המדינה שלך מכיל כעשירית מהשטח היבשתי של כדור הארץ כולו. במיוחד לאחר המעורבות הישירה והעקיפה של האימפריה הרוסית וברה"מ באזור במשך מאות שנים.

אבל "מתחת לפני השטח", המסרים המגיעים מהקרמלין הם של " פטרנליזם מוסווה". כלומר מעין מסר של "אנחנו משקיפים על העניינים ואנחנו חזקים מאד ואם צריך נתערב, אבל כולם יודעים שחבל שנתערב". את שם הפרק אתם זוכרים? "גן ילדים ללא גננת". אז רוסיה היא אותו בריון כביכול פסיבי אך למעשה אגרסיבי שחושף ומחצין שרירים בולטים ואומר בריש גלי "חבל שנתערב, כולנו יודעים איך זה ייגמר". ומתחת לפני השטח, רוסיה רוצה להפיק את המירב מהסכסוכים בקווקז ולהרוויח מהם הון אסטרטגי, פוליטי, צבאי וכלכלי. היא צידדה בארמניה ותמכה בה כספית וצבאית לאחר שארמניה הפכה לעצמאית בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. בארמניה נמצא אפילו בסיס צבאי רוסי. בכך הבטיחה רוסיה שליטה פוליטית ותלות של העם הארמני בה. והדברים הדדיים. ארמניה תמכה ברוסיה במדיניות החוץ שלה. אבל במוסקבה לא יעידו בגלוי על התמיכה הגורפת בארמניה בהקשר של המלחמה בנגורנו קרבאך כי גם אזרבייג'ן הייתה חלק מברה"מ ולמה לרוסיה לנקוט כאן בשיטת "הפרד ומשול" במקום בגישת העמימות? נראה שבפועל, רוסיה מעוניינת בהמשך הסכסוכים כדי להציג פני "המבוגר האחראי" בזמן שהיא "עומדת בצד ומעודדת" את הסכסוכים. היא קיבעה את מעמדה כבריון עולמי שהשפעתו מ"הבית הלבן" (זוכרים את שלטון טראמפ?) ועד כמעט כל סכסוך עולמי, מהשפעה במזרח התיכון (למשל, תמיכה במשטרו של אסד בסוריה), דרך שליטה באוקראינה ועד למונגוליה וסין, ידה בכל ויד כל בה. כמובן, בל נשכח שרוסיה היא הגדולה במדינות תבל ויש לה גבולות ארוכים מאד ורחוקים מאד עם מדינות רבות, גם באירופה, גם במרכז אסיה וגם במזרח אסיה, כך שמדיניותה שואבת השראה מהגיאוגרפיה שלה. ואם שוב חוזרים ל"גן ילדים ללא גננת"- אז התלות של מדינות הקווקז ברוסיה החזקה והגדולה, היא הדדית. ולכן ארמניה ואזרבייג'ן פונות לעיתים לעזרתה של רוסיה, כמו ילדים שמבקשים עזרה ותמיכה מהגננת בגן כנגד ילדים אחרים.

ואם רוסיה צידדה בארמנים בסכסוך בנגורנו- קרבאך, אז ניחשתם נכון, ארה"ב מצדדת באזרים שתמכו בארה"ב עוד בימי שלטון בוש הבן ומתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, והציעו שיתוף פעולה נגד הטרור שהופנה בזמנו לעולם המערבי.

ומה עם רג'יפ טאיפ ארדואן, שליט טורקיה, הבריון האזורי? הוא נוקט בגישה ריאלית, משחקי אגו, רצון בכוח וכבוד עולמי. מרגיש מחויב להשפיע על הדברים לטובת האינטרסים הטורקיים. גישתו הניאו- אימפריאליסטית מנותקת מעט מהמציאות בשטח אבל עדיין שליטת הטורקים וחשיבותם האזורית גם היום משמעותית.

ומה עם ישראל בהקשר לקלחת הנגורנו- קרבאכית? אז כאמור, ישראל תרמה מהידע הצבאי שלה לטובת הצבא האזרי בכל הנוגע לסכסוך. ונשאלת השאלה למה? הסיבות הן אסטרטגיות, צבאיות וכלכליות:

1- סיבות אסטרטגיות- אזרבייג'ן היא מדינה אסטרטגית עבור ישראל נגד אירן מאז אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת- יש להן גבול משותף, ואזרבייג'ן מסייעת לישראל- מעל ומתחת לשולחן- נגד הטרור האירני ומאפשרת למוסד הישראלי גישה יבשתית לאירן משטחה. אירן עצמה מודעת לעניין הזה ועוקבת אחריו בדאגה ומידי- פעם צבא אירן אף עורך תמרונים ותרגולים צבאיים באזור הגבול, כדי "לגרום לשלום ויציבות של האזור", לדברי נציגי הממשל באירן. כמובן שהתחממות היחסים בין ישראל לאזרבייג'ן גורמת למתיחות בין באקו לטהרן. בנוסף, אזרבייג'ן, כמדינה מוסלמית, יכולה לעזור לישראל בחיפושה אחר שלום עם מדינות ערב המתונות, תפקיד שגם טורקיה מילאה, ועדיין ממלאת. למרות הלהבות החמות והמתיחות הדיפלומטית בעשור האחרון בין ישראל לטורקיה (למשל, "פרשת השגריר הטורקי" בשנת 2010 ו"פרשת מרמרה" בהמשך אותה שנה), מתחת לפני השטח יש ביניהן ברית אסטרטגית. טורקיה רוכשת נשק מישראל וישראל רוכשת ציוד רב מטורקיה, והן גם מתואמות צבאית נגד האויבות המשותפות, אירן וסוריה, ומכאן גם הקשר החם בין ישראל לאזרבייג'ן. ולכן ישראל לא מכירה רשמית בשואת הארמנים כי בחישובי עלות מול תועלת עדיף לה להיות בצד הטורקי מאשר בצד הארמני. זאת למרות שמבחינה רגשית והיסטורית, ישראל הייתה אמורה להיות בצד הארמני, שתיהן חוו שואות איומות נוראיות במאה העשרים, והקשר בין ארץ ישראל וארמניה לאורך מאות השנים האחרונות היה קשר טוב וחיובי, מה שמסביר, בין יתר הסיבות, את העובדה שמכל עמי תבל קיבלו רק הארמנים, כעם ולא כדת ראשית, רובע בעיר העתיקה של ירושלים, מהמקומות החשובים מבחינה דתית ונדל"נית בעולם כולו.

2- סיבה כלכלית וצבאית- כאמור, אזרבייג'ן רכשה בעבר ורוכשת גם כיום נשק מתקדם מישראל, מטוסים ומל"טים, בכמות ענקית. כמה ענקית? לפי נתונים רשמיים של "מכון המחקר הבינלאומי העצמאי לשלום", בין השנים 2015 עד 2019, 61% מייבוא הנשק של אזרבייג'ן הגיע מישראל. בתמורה, ישראל רוכשת מאזרבייג'ן כמויות גדולות של נפט. אגב, ישראל שלחה סיוע הומניטרי וציוד חירום לאזרבייג'ן בשנת 1994, מיד לאחר סיום "מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה".

(פאוזה מוזיקלית)

עד כאן החלק הרביעי של הפרק בפודקאסט על הסכסוכים בקווקז. תודה רבה לכם ולכן על ההאזנה לפרק זה ולפרקים אחרים שהאזנתם להם ולכאלה שעוד תאזינו בהמשך. מקווה שנהניתם. אשמח לשאלות, אותן תוכלו להעביר למייל, ומחכה לכם גם בפרק הבא, הפרק האחרון מבין חמישה של "הסכסוכים בקווקז".