פרק סג. קב ונקי

תולדות התנאים ומשנתם

ב"ה

פרק סג. משנת ראב"י קב ונקי

בפרק הקודם למדנו על תולדות חייו של רבי אליעזר בן יעקב, בפרק הנוכחי נלמד בעזרת ה' על משנתו, שהיא קב ונקי.

הגמרא מביאה, כאמור, משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, ומפרש רש"י שהכוונה היא שהלכה כמותו בכל מקום, ונחלקו הראשונים האם הכוונה היא רק במשניות או גם בברייתות, לשיטת התוס' ורש"י הכוונה היא שגם בברייתות.

הרא"ש במסכת עירובין פרק ד מביא פירוש מעניין, בקשר לביאור מדוע בדין מסויים אין הלכה כמותו: "ואף על גב דקיימא לן, משנת ר"א בן יעקב קב ונקי בהא לית הלכתא כוותיה כיון דרב פפא סבר כרבנן דשרו במקומן במזיד. ושמא זאת אינה מן המנין ק"ב. כי כתב רבינו חננאל ז"ל מפי הקבלה דבק"ב דברים הלכה כמותו ותו לא".

אך המהרש"א בחידושיו על גיטין דף סז כתב קצת אחרת: ויש מפרשים שיש ק"ב הלכות במשנה ובבריתא משמו של רבי אליעזר בן יעקב – שיש רק 102 הלכות ממנו, אך הם נקיות, הלכה כמותו ומבוררות אחת אחת.

בשיחת ש"פ פנחס תשמ"א ביאר הרבי שהיא הנותנת, שעל אף שרבי אליעזר בן יעקב האריך ימים (כמבואר בשיחת בהעלותך תשמ"א, בפרק הקודם), מכל מקום אמר רק 102 הלכות, שיחסית לאורך חייו זה דבר מועט, ק"ב הלכות, ומשום כך הם "קב נקי", הלכה כמותו. כי מכיון שהיה משתדל למעט ולהקטין את עצמו, ולא לומר הלכות רק כשהיה מוכרח, לכן זכה שההלכה כמותו.

משנתו בפרקי אבות

המשנה של רבי אליעזר היא בפרק ד בפרקי אבות:

"רבי אליעזר בן יעקב אומר: העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות".

ומבאר על כך הרבי בשיחות פרשת עקב תשל"ח ובחוקותי תשמ"א, שיש פרקליט שמגן על האדם, וכשאדם עושה מצוה הוא קונה לו את אותו פרקליט להגנה, גם כשעושה שלא לשמה. וכשעושה ההיפך רח"ל קונה לו קטגור. ומצוה מגינה מפני קטרוג.

אך כל זה מועיל להגנה מפני קטרוג פרטי, אבל בכדי להנצל מפני "פורעניות המתרגשות ובאות על העולם", לא מספיקה מצווה אחת, אלא צריך תשובה ומעשים טובים, שהם ישמשו הגנה – "תריס בפני הפורענות".

וזה מתקשר במיוחד לרבי אליעזר בן יעקב שחי בתקופת החורבן ולאחרי החורבן, אז היו גזירות רבות וקשות על עם ישראל, והייתה פורענות ולכן מביא עצה כיצד לעמוד בפני הפורענות.

קב ונקי בתורת רבינו

רבי אליעזר בן יעקב כתב את מסכת מדות, על מסכת מדות כותב אב רבינו שהיא קשורה לעבודת הצדיקים, ומבאר על כך הרבי בלקוטי שיחות חלק כ"ח עמוד 226, שהכוונה בדבריו היא שמסכת מדות מדברת על מידה, וזו עבודת הצדיקים, במדידה והגבלה. וכן נאמרה על ידי רבי אליעזר בן יעקב, שמשנתו קב ונקי, כעבודת הצדיקים, אור ללא חושך. (אך מעיר על כך בהערה 65 שם שראב"י היה בבחינת גבורות כפי שנראה בהמשך).

ובשיחת שבת פרשת בחוקותי תשמ"א מבאר הרבי על משנתו של רבי אליעזר בן יעקב "קב ונקי".

כשיבוא המשיח, נאמר על לימוד התורה דאז שיהיה ללא מחלוקות וללא קושיות, אלא הלכה ברורה. והנה כהכנה לביאת המשיח יש ללמוד תורה בדרך זו, בצורה ברורה וללא מחלוקות, ובעיקר, זה על ידי לימוד ההלכה ששם אין שקלא וטריא.

וזה היה לימודו של רבי אליעזר בן יעקב, קב פירושו מעט, בשונה משאר התנאים הוא שנה מעט הלכות, אבל זה היה ברור וחד, נקי. ויש פירוש שני ע"ד הרמז, שקב הם 102 ההלכות שאמר, ואמנם זה ע"ד הרמז אבל זה משתלב עם הפירוש הראשון, כי כאשר האדם הולך נקי בלימודו, הוא מתעלה מדרגא לדרגא עד שמגיע ל102 הלכות נקיות.

וזה מרומז בשמו של רבי אליעזר בן יעקב.

אליעזר מלשון אלוקי אבי בעזרי, שהלכה כמותו.

בן יעקב – בפשטות הכוונה היא לבנו של יעקב, אבל ניתן לפרש גם שזה פירוש על שמו, כמו בן חורין, שהכוונה שהאדם עצמו הוא בחירות, כך בן יעקב הכוונה שהוא עצמו בדרגה של יעקב.

ביעקב מצינו ניגודיות, מצד אחד מורה על הדרגה התחתונה ביותר, ידו אוחזת בעקב עשיו, מצד שני דווקא שם הוא ממשיך את הדרגה הנעלית ביותר, "הבאים ישרש יעקב", שהרי האות י' שלפני ה"עקב", מורה על החכמה עילאה ועד לפנימיות הכתר, והוא ממשיך למטה לעולם עד שגילה "והיה ה' לי לאלוקים", שיהיה גלוי שם ה' לכולם.

ועד"ז מצינו ברבי אליעזר בן יעקב, שקיבל עזר מלמעלה והמשיך למטה לעולם קב נקי.

השכחה

המשנה במסכת מדות מביאה שרבי אליעזר בן יעקב שכח למה הייתה משמשת הלשכה המערבית דרומית שבעזרת הנשים ואבא שאול אמר ששם היו נותנים יין ושמן ונקראת לשכת בית שמניה, ושוב במשנה אחרת מסופר שרבי אליעזר בן יעקב אומר "שכחתי מה היתה משמשת", הלשכה הדרומית שבעזרה, ואבא שאול אומר שהיא הייתה לשכת כהן גדול.

הרבי מביא בשיחת שבת דברים תשל"ו (וכן בהערה 65 בלקו"ש דלעיל) את פירוש אביו שרבי אליעזר היה מבחינת הגבורות, והיה דומה לאחי אמו שהיה לוי (כמוכח מזה ששרפו את כסותו), והלווים הם בחינת גבורות, ולכן שכח כי שכחה באה מגבורה, ושכח דווקא את לשכת העץ שעץ עניינו חסד ולכן שכחה.

ושואל מה עניין ההוראה מזה, ובכלל מדוע המשנה מספרת לנו שהוא שכח, מה זה נוגע אלינו? ובפרט שזה לא עניין של שבח.

ובכלל מפני מה הוא שכח, הרי היה חי בתקופת בית המקדש ויכל לראות, וגם שנכתב לאחר החורבן, הרי ודאי שהיו כאלו שזכרו מה היה שם ויכול היה לשאול אותם, ומפני מה מדגישים שאומר "שכחתי מה הייתה משמשת", ובפרט שמשנתו קב ונקי.

אלא מכאן אנחנו רואים מציאות שיכול להיות אדם שהוא היה בבית המקדש, למדן, ויודע היטב ועם זאת לבוא למציאות שהוא שוכח מה הייתה משמשת, ולכן הוא צריך לבדוק מה היה בפועל – מה הייתה משמשת.

ובשיחת דברים תשמ"ב ביאר על כך הרבי, שההוראה מזה נוספת: כאשר אדם יודע עניין מסויים בתורה וחבירו לא יודע, הנה גם אם החבר גדול ממנו בתורה, ומ"מ את העניין הזה "הניחו לו מקום להתגדר בו", לא יתבייש ולא ישתוק אלא ילמד את החבר ולא ימנע ממנו חס ושלום עניין בתורה.

ואת זה לומדים מכך שאבא שאול, שלא היה בערכו של רבי אליעזר בן יעקב שהיה קב ונקי, מכל מקום ראב"י שכח, ואילו אבא שאול אמר לו זאת. אך ברור שצריך לעשות זאת מתוך זהירות יתירה, לא מתוך ישות ופשיטא שלא מתוך קנטור, אלא מתוך ביטול אמיתי.

על פי הקבלה

בלקוטי שיחות חכ"ד עמ' 20 ביאר הרבי על פי הקבלה על לשכת השמנים, ששם היו נותנים יין ושמן. ובפנימיות זה מראה על התורה שנקראת גם יין וגם שמן, יין מורה על הבחינה בתורה שמביאה לידי שמחה כמו יין שמשמח, ושמן מורה על ביטול בתורה, כי שמן מראה על חכמה. ואבא שאול מלמדנו שבלשכת השמנים יש יין, שחייבים שניהם יחד, צריכים ללמוד תורה מתוך הנאה ומתיקות אבל יש ליתן שמן באותה לשכה – יש לעשות זאת מתוך ביטול. וזה העיקר ולכן נקראת לשכת בית שמניה. ולכן זה גם מחזיר את הזכרון, כי יין יכול לגרום לשכחה, והשמן זית הוא סגולה לזכרון, ולכן אבא שאול זכר. (וראה שם באריכות הביאור בנוגע לאבא שאול, ויתבאר בעזרת ה' בפרקו בל"נ).

אך ראב"י ידע שיש שם לשכה, רק לא ידע מה הייתה משמשת, לא ידע מהי מטרתה וממילא הוא שכח כי דבר שאין בו נפקא מינה - שוכחים, גם אם מדובר אודות ראב"י.

ועד"ז בפנימיות, הוא למד תורה בכמות ובאיכות, אבל "מה הייתה משמשת", לאסוקי שמעתה אליבא דהלכתא, אין זה שייך לשורש נשמתו, (וזה עבודתו מצד עצמו, ולכן השכחה אצלו היא למעליותא, כמו רבי זירא ששכח את תלמוד בבלי בכדי להתעלות יותר).

אבל עבורנו אסור שיהיה שכחה אלא יש לתת יין ושמן, כפי שמבאר אבא שאול, להוריד את הלימוד למעשה בפועל.